Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל דוקאביב 2023: המלצות וסקירות

ג'יין קמפיון, אשת קולנוע

ב-1997, בחגיגות ה-50 לפסטיבל קאן, נערך טקס המאחד את כל זוכי "דקל הזהב" עד כה; בזה אחר זה, עלו לבמה מיכלאנג'לו אנטוניוני, דיויד לינץ', וים ונדרס, האחים כהן ועוד ועוד; בין עשרות גברים אלו עלתה אישה אחת, בלונדינית וממושקפת – ג'יין קמפיון שמה. סרטה התיעודי של היוצרת ג'ולי ברטולוצ'י (בעצמה זוכת הפסטיבל), "ג'יין קמפיון, אשת קולנוע", מתמקד בדיוק בפער הזה, שליווה את הבמאית האוסטרלית לאורך כל הקריירה שלה.

בדומה לגישה שלקח לאחרונה ברט מורגן ב-"Moonage Daydream", ברטולוצ'י נותנת לקמפיון לספר בעצמה אודותיה, באמצעות קטעי ארכיון של הבמאית וסיקוונסים מסרטיה השונים – מהסרט הקצר ששם אותה על המפה, “Peel” (1982), הצלחתה הגדולה עם "הפסנתר" (1993) ועד סרטה האחרון, "כוחו של הכלב" (2021).

במובן מסוים זוהי גישה מרעננת (שלפעמים עדיפה על שיטת "הראשים המדברים" הקלאסית), שמאפשרת לברטולוצ'י לסקור תמות חוזרות אצל קמפיון (משפחות לא מתפקדות, חריגות נשית) ואת ההתמודדות של הקולנוענית עם המקצוע התובעני והשוביניסטי לרוב, אבל לאחר כמה זמן פורמט זה מאבד מכוחו ונמרח טיפה. עדיין, זוהי מחווה ראויה ליוצרת גדולה. (דניאל עמיר)

ורמיר מקרוב

לפיקאסו הקוביזם, לדאלי הסוריאליזם, לדה-וינצ'י החדשנות – אך מה הופך ציור לציור של ורמיר? בסרטה "ורמיר מקרוב" מתחקה הבמאית סוזן ראס אחרי גרגור וובר, אוצר הרייקסמוזיאום שבאמסטרדם, בעודו מנסה לחשוף טפח מהאישיות הנסתרת של הצייר ההולנדי המפורסם, במסגרת ההכנות לתערוכה המקיפה ביותר של יצירותיו.

הבעיה: רק 37 ציורים של האמן ידועים לקהילת האמנות; אין עדות למראהו (בכל הפורטרטים שצייר הוא מופיע עם גבו לצופה); אין מכתבים אישיים שלו; ואולי הקשוח מכל – מקורות טכניקות הציור הייחודיות והמתקדמות שלו (הצללה בצבע, לדוגמה) אינם ברורים. כך, המירוץ להבנת ורמיר – לצד הרצון ליצור תערוכה משמעותית ("תערוכה טובה גורמת לך לשכוח לגבי העולם שבחוץ", אומר וובר), מובילים את האוצר לפגוש מומחים ומומחיות רבים, לנסות ללקט את הציורים המפוזרים ברחבי העולם ולהתלבט איזה ציור יישב לצד "מוזגת החלב". אין ספק שאהבה אמיתית לאמנות, ובייחוד לזו של ורמיר, עומדת במרכז סרטה של ראס; העיסוק בפרוטרוט בשיטותיו השונות מציג את התשוקה שאמנות יכולה לעורר באנשים. צופים עם אותה התשוקה לאמנות יהנו מהסרט יותר מאחרים – שלעיתים יאבדו מהריכוז הנדרש. למרות זאת, "ורמיר מקרוב" הוא שיר הלל לאדם שמאחורי הקלאסיקות. (דניאל עמיר)

דמויות

על הנייר, סרטן של הבמאיות ג'ניפר טישיירה וקמילה הול, נשמע מסקרן. היצירה חוזרת אל האנשים שחייהם תועדו בסרטי דוקו, כגון: מוקונדה אנגולו מ"חבורת הזאבים", ג'סי פרידמן מ"לתפוס את הפרידמנים", ארתור אגי מ""Hoop Dreams ועוד. במרכז היצירה עולות שאלות אתיות, מוסריות ומעשיות בכל הקשור לתיעוד סובייקטים, אחריות הבמאים ומחיר החשיפה. הנושאים בפני עצמם יכולים להוות סמינר באוניברסיטה, שכנראה יהיה עדיף מאשר התוצר הסופי.

להגנת הבמאיות, אף יוצר/ת לא יכול היה לעשות צדק עם הנושא. ניכר שהסרט היה אמור להיות מיועד לסינפילים ועכברי סינמטק המתעניינים בקולנוע תיעודי. בשל ההתעסקות המועטת בשאלות שצוינו לעייל, היצירה מצמצמת את עצמה לקהל חובבי דוקו הדוק בלבד. בנוסף, הסרט לעיתים מתפזר עם מספר הסובייקטים המוצגים ביצירה. (אור פז).

פרפרים מברזל

ב-17 ביולי 2014, טיסה 17 של מלזיה איירליינס מאמסטרדם לקואלה לומפור הופלה ע"י כוחות רוסיים מעל מזרח אוקראינה, באזור שהיה נחשב אז לזירת קרב בין רוסיה לאוקראינה. טיסה זו גבתה את חייהם של 298 נוסעים ואנשי צוות. תוצאות האירוע וההשלכות האפשריות למלחמה שהתרחשה באזור הטילו המון סימני שאלה לגבי נסיבות האירוע והגורמים האחראים לכך. לאחר שתוחקרו הגורמים מהממשלה הרוסית על אודות האירוע, מיד הכחישו כי מדובר בתקיפה רוסית. אך ככל שהצטברו עדויות רבות, חפצים, הקלטות וסמנים פיזיים, כגון הרסיסים בצורת הפרפר שנמצאו בתאי הטייסים, השקרים התגלו והאמת יצאה לאור.

"פרפרים מברזל", שבוים ע"י רומן ליובי, הינו סרט תיעודי נועז ואמיץ, שמלקט בצורה נוקבת את כל הפרטים מאחורי הטרגדיה ואת השלכותיה ושם אותם על השולחן. דרך חומר חזותי, ראיונות ועדויות שונות מצליח ליובי להציף את המציאות הקיימת עד היום שבה העולם נשאר אדיש אל מול פשעים נוראיים המכוסים בערמות של שקרים. (עדיאל קורן)

לכל הסרטים ולהזמנת כרטיסים היכנסו לאתר פסטיבל דוקאביב. לחלק הראשון של הכתבה - לחצו כאן