בריז'יט בארדו בת 90: חמשת תפקידיה הגדולים ביותר

ואלוהים ברא את האישה (1956)

הסרט שהתחיל הכל. בארדו, בת למשפחה פריזאית עשירה אך שמרנית, הייתה כבר בשלב זה שחקנית פעילה במשך במשך כ-4 שנים, לרוב בתפקידי משנה בסרטים נשכחים למדי, אך אותו ניצוץ נועזות בה נכח גם אז. דוגמה מפורסמת לכך היא "Manina, the Girl in the Bikini" מ-1952, שבו כיכבה בארדו בת ה- 17. במרבית הסרט היא לובשת למרבה ההפתעה – ביקיני, אז עדיין פריט לבוש "מוקצה" ונתעב.

בין הראשונים לזהות את אותה תחושת מרדנות אצל בארדו היה הבמאי המתחיל רוז'ה ואדים, שראה בה מוזה עתידית כשהשניים נפגשו באודישן לסרט "Les Lauriers sont coupes" בשנת 1950, כשהשחקנית הייתה בת 15 בלבד. במהרה השניים התאהבו וביקשו להינשא; הם התחתנו לבסוף בשלהי 1952, ומנישואים סבוכים אלו נולדה הקלאסיקה הקולנועית "ואלוהים ברא את האישה" ב-1956.

מעלליה של בארדו כיתומה פוחזת בריביירה הצרפתית – לא פעם בלבוש מינימלי ופחות, לצד שורת גברים שהיא פוגשת הפכו ללהיט עצום בצרפת, בריטניה ואף בארה"ב השמרנית, שם היה הסרט ללהיט הזר הגדול ביותר עד אז. הסרט עורר שערורייה כשהגיע לאמריקה, כשפרץ את גבולות הייצוג המיני המצומצם שהיה מקובל, התעלם מ"קוד הייז" הנוקשה שהונהג בהוליווד, וסימן את ניצניה הראשונים של ההתמודדות של התעשייה המזדקנת עם העולם המשתנה.

בצרפת, היה זה הסימן הראשון לכיוון עליית "הגל החדש" מספר שנים מאוחר יותר, כשערכי מוסר צעירים ומשוחררים יותר ביקשו להחליף את הקיבעון האסתטי של התעשייה וחיבתה לעיבודים ספרותיים מפוארים. בארדו, שהפכה בין רגע לסמל מין בקנה מידה עולמי, הפכה ל"מנוע של ההיסטוריה הנשית", כפי שהיטיבה לתאר זאת באותו הזמן הפילוסופית סימון דה-בובואר, ודרשה בפועל שינוי במחשבה המגדרית המקובלת. ומה באשר ליחסיה עם ואדים? השניים התגרשו שנה אחרי צאת הלהיט, כשבארדו החלה ברומן עם שותפה לסרט ז'אן-לואי טרנטיניאן (גם הוא נשוי באותו הזמן), אך נותרו בקשר טוב למשך כל שארית ימיהם והמשיכו לשתף פעולה פעמים רבות.

האמת (1960)

עד לסרט זה של הנרי-ז'ורז' קלוזו ("שכר האימה"), התפקידים שהוצעו לבארדו התאימו רובם ככולם לדימוי סמל המין שדבק בה – ואכן, "האמת" תפס את השחקנית בתקופה של משבר גדול. כך, בין היתר, במהלך צילומי הסרט ואחריו, בעלה של בארדו דאז, השחקן ז'אק קארייה, עבר התמוטטות עצבים, בארדו עצמה בגדה בקארייה במהלך הצילומים עם שותפה לסרט, השחקן סמי פריי, מה שהוביל לפרידתם מספר חודשים אחרי ולניסיון התאבדות מצד השחקנית (לצד ניסיון התאבדות נפרד של קארייה); כל זאת במקביל לשערורייה שגרמה העוזרת האישית של השחקנית, כשמכרה לפתע לתקשורת סודות שאספה על בארדו.הסרט, שהדהד באופן דומה למדי את חייה הסוערים של השחקנית דרך סיפורה של אישה העומדת למשפט על ניסיון רצח-התאבדות כפול שלה ושל בן זוגה, הוציא מבארדו איכויות משחק אחרות, עדינות ועמוקות יותר, שהותירו את "האמת" כאחד מהסרטים החשובים של תקופתו – עם הצלחה קופתית עצומה ומועמדות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר. כפי שסימן עבור בארדו שלב חדש בהתמודדותה עם תהילתה, כך גם "האמת" סימן עבור יוצרו, קלוזו, את שלהי עבודתו הקולנועית, כשבמהלך הצילומים נאלץ להתמודד עם תביעת ענק מצד שחקן שפוטר, התמוטטות עצבים מצד אשתו והמוזה התמידית שלו ורה (שעצמה נפטרה מספר חודשים אחרי) והתקף לב שחווה, שעיכב את ההפקה במספר שבועות.

הבוז (1963)

אולי סרטה הידוע ביותר של בארדו, לצד "ואלוהים ברא את האישה", שדימויים ממנו (כדוגמת בארדו הערומה שואלת את מישל פיקולי איזה חלק בגוף שלה הוא אוהב, בעוד צבעי הפריים משתנים) עדיין מזוהים באופן מובהק עם המושג "הגל החדש הצרפתי" ועם הבמאי בפרט, ז'אן-לוק גודאר. הסרט, שמבוסס כל כך על הדימוי הקולנועי של בארדו ועל החתירה תחתיו שגודאר מבצע, כמעט לא כלל את השחקנית. "הבוז" החל כפנייה מצד המפיק האיטלקי קרלו פונטי אל הבמאי לעבודה משותפת, כשגודאר הציע לעבד את ספרו של אלברטו מוראביה, "Il disprezzo", עם כוכבי קולנוע גדולים, בדמותם של קים נובאק ("ורטיגו") ופרנק סינטרה. כשאלו סירבו, פונטי הציע את אשתו, סופיה לורן, ושותפה הטבעי מרצ'לו מסטרויאני – ליהוק שאליו גודאר סירב.

אחרי עוד מספר חיפושים כושלים, פונטי התעקש על ליהוק בארדו, כשסבר שמעמדה כסמל סקס יניב רווחים יפים לסרט (בפועל, מחצית מתקציב הסרט הלך לשכרה של השחקנית). גודאר הסכים במרמור, אך ניצל את האפשרות שסופקה לו בשביל לפרק ולהרכיב את הדימוי המושלם של הכוכבנית ואת חייו האישיים שלו (כשנישואיו לשחקנית אנה קארינה חוו עליות ומורדות), דרך עלילת הסרט הרפלקסיבית – אודות תסריטאי מצליח (פיקולי) שנשכר על ידי מפיק אמריקאי גס-רוח (ג'ק פאלאנס) לעבוד על סרט חדש של הבמאי הגרמני האייקוני פריץ לאנג (בתפקיד עצמו), בעודו מתמודד עם משבר בזוגיותו עם אשתו (בארדו) – והן דרך העבודה מאחורי הקלעים – הנופים הציוריים (הסרט צולם ברומא ובקפרי השמשית), עבודת המצלמה המיוחדת של צלם הבית של גודאר, ראול קוטאר והתסריט המאולתר. התוצאה נותרה אייקונית עד ימינו.

ויוה מריה! (1965)

עוד הצלחה מסחרית גדולה של בארדו, אך קלילה הרבה יותר. לואי מאל עבד עם בארדו על סרטו "Vie privee" ב-1962 - שעסק באופן חצי-אוטוביוגרפי בחייה ומשבריה של השחקנית עד כה, כשהחליט ללהקה לסרט הרפתקאות כיפי (ואף פמיניסטי למדי לתקופתו) לצד המוזה הוותיקה שלו (ומאהבת לשעבר) ז'אן מורו ("ז'יל וג'ים") ב"ויוה מריה!", המתאר את השתלבותן של שתי נשים קשות יום במהפכה אזרחית במדינה במרכז אמריקה, לצד ההמצאה המקרית של הסטריפטיז על ידן. מה שנתפס ראשית כטוויסט קליל על עלילת מערבון/הרפתקה קלאסית הוגדר כהצהרה פוליטית של ממש, שביקשה לערער על התפיסות המגדריות של התקופה ועל מה מכונן מהפכה.

"זו הייתה תקופה של מהפכנות פוליטית, וסטודנטים רבים ראו בשתי הגיבורות הללו את שתי הגישות השונות להפיכה", אמר לימים הבמאי הגרמני הנודע ריינר וורנר פסבינדר על השפעת סרטו של מאל בקרב רדיקלים צעירים. מורו ובארדו הפכו לחברות אמת על הסט, בעוד הסרט עורר סערה בארה"ב בשל תוכנו המיני והאנטי-קתולי, מה שהוביל לפסיקה חשובה של בית המשפט העליון האמריקאי לגבי יכולתה של מדינה לצנזר סרט.

Don Juan, or If Don Juan Were a Woman (1973)

התחלנו עם ואדים ובארדו ומן הראוי שנסגור איתם. ואדים מציג את בארדו (לצד אייקון מין/אופנה אחר, ג'יין בירקין) בתור אישה המשוכנעת שהיא גלגולו של אותו "דון ז'ואן" ידוע, וככזו, מרשה לעצמה "להרוס" גברים שנפלו בקסמיה, עד כוונה לרצח. ואדים, שהתפכח באופן מסוים מהייצוג החתרני אך המחפיץ בפועל שהציג ב"ואלוהים ברא את האישה", ביקש לתקן ולהתאים את הקולנוע שלו לראיית עולמו הנוכחית ב"דון ז'ואן". "מתחת למה שאנשים מכנים 'המיתוס של בארדו' יש משהו מעניין. היא תמיד סימלה את התפיסה של חופש מיני וחופש ככלל, ללא שום אגרסיות – אז נתתי לה תפקיד של גבר, דווקא. אישה יכולה להיות חופשייה מינית מבלי שתתפס כ-'זונה'. דון ז'ואן נשית יכולה להתקיים מבלי להרגיש רגשות אשם", אמר ואדים על הסרט.

בארדו, מותשת מהתהפוכות שעולם הקולנוע ותפיסתה על ידי הציבור העבירו אותה, הסכימה עם ואדים. "אם 'דון ז'ואן' אינו סרטי האחרון, הוא יהיה האחד לפני האחרון", אמרה וקיימה, כשהצטלמה לסרט נוסף ופרשה סופית ממשחק באותה השנה. מאז, בארדו לא נעלמה מפני האדמה, והמשיכה לספק כותרות יומם וליל (מעריקתה לרוסיה ותמיכתה בפוטין ודעותיה הרדיקליות בנוגע לבעלי החיים), אבל הדימוי הראשוני של השחקנית הבלונדינית, עם החור הפוטוגני בשיניים, לעולם לא יישכח.