משהו במחזה תפס אותי, זה קצת כמו צפייה ב'נשיונל ג'יאוגרפיק'

מחזה תיאטרון שמשלב בתוכו ארוחה משפחתית היא בדרך כלל מתכון לקומדיה מנצחת. אבל מה אם כל אחת מהדמויות סובלת מטרגדיה כזו או אחרת כמו שקורה בהצגה "בניאדם" בתיאטרון הקאמרי? "לקחת את המחזה הזה זה לא דבר מובן מאליו. גלעד קמחי (המנהל האמנותי של הקאמרי) והקאמרי הם פשוט נהדרים ביכולת שלהם להמר גם על דברים כאלה שמספרים את הסיפור קצת אחרת", משתף השחקן והבמאי אמיר וולף שמביים את ההצגה. "וודי אלן אמר פעם: 'קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן'. הרבה מהדברים שהקהל צוחק הם דווקא רגעים עצובים, רגעים מביכים וקשים של הדמויות אבל מכיוון שזה כתוב כל כך מדויק אז הרגעים האלה מצחיקים", הוא מסביר על הדינמיקה בהצגה.

אמיר וולף (44) היה בעברו באור הזרקורים כשגילם את התפקיד הראשי בסרט "סרוגייט" לפני 17 שנה. הוא קיבל מחמאות רבות, הוכתר כ'איתי טיראן הבא' אך החליט לזנוח את עולם המשחק ולהתמקד בלימודי קולנוע. לפני עשור יצא סרטו העלילתי הראשון "ציפורי חול" בכיכובם של גילה אלמגור ועודד תאומי ז"ל וכיום הוא בעיקר מביים הצגות תיאטרון בתיאטראות השונים (הקאמרי, גשר, בית ליסין), ממשיך ללמד קולנוע בתיכון פעמיים בשבוע: "אני שומר על זה בקנאות" וממשיך לעבוד על סרטו הבא. "זה מתקדם ממש לאט ואני באמת צריך לקדם את הדבר הזה. הרעיון יותר מגובש אצלי וכתוב אבל עד שזה יגיע לתסריט ולסרט – אני מקווה שבפעם הבאה שנדבר זה כבר יקרה", הוא משתף.

כרגע הפרויקט שמעסיק אותו הוא ההצגה "בניאדם" שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי. הצגה שמתרחשת סביב שולחן ארוחת חג משפחתית בצ'יינה-טאון, בה נפגשים זוג הורים בביתה של אחת הבנות ובן זוגה יחד עם הבת השנייה, שבדיוק נפרדה מבת זוגה והסבתא הסנילית. במהלך הארוחה עולים סודות משפחתיים כמוסים ומערערים על אווירת האידיליה המשפחתית. "אני לא מכיר מחזות כמו 'בניאדם' ואני חייב להודות שכשקראתי אותו, לקח לי שנייה להבין מה הסיפור. מה אני קורא פה בעצם. אבל לא הצלחתי שלא להעביר דפים – משהו שם תפס אותי ואני חושב שמשהו באנושיות שקיימת על הדף תפס אותי. זה קצת כמו צפייה ב'נשיונל ג'יאוגרפיק' - אתה צופה שעה וחצי בבני אדם מתנהגים וזה דבר מעניין", מסביר וולף על החיבור למחזה.

(המחזה "בניאדם". צילום: שמחה ברבירו)המחזה פרי עטו של סטיבן קאראם היה הצלחה בחו"ל ועובד על ידו לסרט, שגם בוים על ידו לסרט בשם "The Humans" בכיכובם של ריצ'ארד ג'נקינס ואיימי שומר. בניגוד לצוות השחקנים שצפה בסרט, אמיר לא צפה בסרט וגם לא בהצגה. "אני משתדל שלא לצפות בדברים כדי לא להיות מושפע. רק אחרי שאני מגבש קונספט בעצמי אז אני יכול לראות", הוא מסביר על החלטה זו. למרות שלא צפה בגרסה הקולנועית, ההצגה מכילה בחלקה חלקים קולנועיים ומעין שיח בין שני המדיומים בו זמנית. "האמת שחשבתי להכניס קולנוע לפני שידעתי שיש גרסה קולנועית. הדיפולט שלי הוא קודם כל לחפש איפה שאפשר להכניס קולנוע כי משם אני מגיע וזו שפה שאני מאוד אוהב. כשקראתי את המחזה ראיתי שיש שם הרבה הליכות לשירותים ואז השחקנים נעלמים מהבמה וחשבתי יכול להיות מעניין להיכנס עם המצלמה למרחב הפרטי ולראות אם קורה שם עוד משהו, להביא את הקלוז-אפ לבמה ולנסות להרוויח את הדבר הזה", הוא מספר על ההחלטה.

התזמון בין זמן הבמה לסצנות הקולנועיות מדויק לחלוטין. איך עושים את זה?

"עשיתי את מה שעשיתי בהצגה 'משפט חוזר' בתיאטרון גשר. ידעתי שאני הולך לצלם את הווידאו אבל שמרתי את הצילומים לשבועיים לפני שההצגה הייתה מוכנה כדי שאדע את הקצב ואורכים ואוכל לדייק את הווידאו וכשבאנו לצלם ישבתי עם סטופר והיו לי האורכים המדויקים של כמה זמן אני צריך לקחת".

איך עורכים חזרות להצגה שדורשת תיאום וריכוז רב מהשחקנים?

"זו הצגה שדברים קורים בה במקביל על הבמה – למעלה ולמטה, אז מה שהיה קשה זה המונולוג של רוני (נתנאל) שצריכה להיות מאוד מדויקת ובחזרות היא פשוט אמרה אותו על הבמה, כאילו לא היו וידאו. המחזה כתוב רוב הזמן בשני טורים כי הדרישה היא שהשחקנים ידברו יחד. בחזרות יש זמן של לנסות לפרש את אותה פרטיטורה ולהבין אותה עד שלמדנו לנגן אותה בקצב הנכון".

רמי וברוך ואסתי קוסוביצקי הם זוג במציאות וזו פעם ראשונה שהם מגלמים אמא ובן – מי הגה את הליהוק הזה?

"בקונסטלציה הזו הם עוד לא שיחקו וזה מוליד הרבה בדיחות אדיפוס. היה נהדר לעבוד עם שניהם ולהרוויח את שניהם. אני חושב שהם עוד לא היו בדינמיקה הזו והם היו כל כך טובים שהם יכולים לעשות הכל. אם אני לא טועה – גלעד קמחי הציע את זה".

המחזה, שתורגם לעברית על ידי אלי ביז'אווי מכיל את המילה מנהרה. המילה מנהרה אחרי ה-7.10 מעלה מחשבות אחרות בעלות קונוטציה שונה וטעונה יותר. למרות זאת, לאחר מחשבות רבות ואף דיבור עם שחקני ההצגה, החליט אמיר להשאיר את המילה כפי שהיא ולא לשנותה. "אם זה לא היה מפתח להבנת הפסיכולוגיה של הדמות ולאיזשהו פיתרון שהמחזה מציע, אז יכול להיות שהייתי משנה את זה למשהו אחר אבל המילה הזו כל כך הכתה שורשים בתוך המחזה ולפירוש של מה שקורה שם שהרגשתי שהיא חייבת להישאר", הוא מסביר.

(הבמאי אמיר וולף. צילום: שמחה ברבירו)

דווקא בתקופת הקורונה כשאנשים נכנסו למשברים ודיכאונות, מערכות יחסים הסתיימו והחיים נראו אפרוריים במיוחד, פגש אמיר וולף את מי שהפכה לאשתו, הצ'לנית עדי טל. "בקורונה, ביום הולדת ארבעים שלי, ביום עצמו – הכרתי את אשתי אז לא הספקתי להיכנס למשבר גיל ארבעים", הוא משתף עם חיוך ענק. אמיר, שהיה בזמנו רווק מבוקש (בעברו קשרים רומנטיים עם השחקנית חני פירסטנברג והבמאית וכוריאוגרפית מירי לזר) התחתן לפני שנתיים עם טל שחיה בלונדון. "כרגע אנחנו חיים על קו ישראל-לונדון. אנחנו אוהבים ומתגעגעים וגורמים לזה להצליח ומנסים להבין איפה נהיה כשנהיה גדולים", הוא משתף.

אחרי שתי הצגות שביים לאחרונה בקאמרי ("הקומדיה על שוד הבנק", "בניאדם"), אוטוטו הוא מתחיל חזרות להצגה שלישית, "החולה ההודי", שתעלה באפריל הקרוב. וולף מקווה שייצא לו לעבוד יחד עם אחיו, השחקן, הכוריאוגרף והבמאי אריאל וולף ("אזרח מודאג"): "כיום הוא בעיקר מביים ועושה דברים מהממים ואני מקווה שייצא לנו לעבוד יחד". הוא חושב אולי גם לחזור לשחק בעתיד: "זה מדגדג לי מאוד. איכשהו זה נזנח, אני מקווה שעוד זה יקרה מתישהו".