זה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה, להיות אמיצים ולחזות עתיד אחר לאזור שלנו

"ניסינו כל כך הרבה דברים לאורך השנים ומה שקרה ב-7 באוקטובר ולאחריו ייצג את הכישלון המוחלט של כל מה שישראל והפלסטינים ניסו לעשות, זה הזמן לחשוב מחוץ לקופסה, להיות אמיצים ולחזות עתיד אחר לאזור שלנו", אומרת פדוית השבי ליאת אצילי, לאחר ההקרנה של הסרט "להחזיק את ליאת" (Holding Liat) שהוצג בבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים היוקרתי בברלין.

זהו הסרט השני שעוסק בחטופים שמוצג בפסטיבל, לאחר "מכתב לדוד" של תום שובל המתאר את סיפורו של החטוף דוד קוניו, שכיכב לפני 12 שנים בסרט "הנוער" של שובל שהוצג גם הוא בברלין, וכעת חטוף בעזה לצד אחיו אריאל. אולם בעוד ש"מכתב לדוד" הוא סרט מרגש שקל יותר לעיכול לקהל הישראלי, "להחזיק את ליאת" מציג עמדה שונה מזו שראינו ממרבית החטופים ומשפחותיהם לגבי המלחמה והדרכים לסיימה.

ליאת, מורה מקיבוץ ניר עוז, נחטפה ב-7 באוקטובר והוחזקה במשך 54 ימים בשבי בעזה עד שהוחזרה במסגרת הפעימה השישית של עסקת השבויים הראשונה. יממה לאחר שחזרה התגלה כי בעלה אביב, אמן ומנהל המוסך בקיבוץ, שנחשב עד אז כחטוף, נרצח כבר ב-7 באוקטובר. שאר בני משפחתה ניצלו, כולל שני בניה שהיו בזמן הטבח בקיבוץ בניר עוז, שרבע מתושביו נחטפו או נרצחו.

(מתוך הסרט "להחזיק את ליאת". צילום: צילום: Meridian Hill Pictures © 2025Meridian , יחסי ציבור)

"כשנלקחתי כבת ערובה ידעתי שההורים שלי בחיים ושהבת שלי שלא הייתה בקיבוץ חיה אבל לא ידעתי מה קרה לבנים שלי ולאביב. הייתי מבועתת שאחזור ואמצא את שלושתם מתים, הכנתי את עצמי לאפשרות הזו. אמרתי לעצמי שאני יודעת שההורים והבת שלי בחיים, אז אני חייבת להם לחזור ולתפקד כאמא ובת, וזה נתן לי כוח רב", היא משחזרת בשיחה לאחר ההקרנה.

ליאת מספרת שהייתה בת מזל שנחטפה לבית משפחה פלסטינית, שבה האם והאחות הבינו את מצוקתה והתייחסו אליה ברגישות. לאחר מכן הועברה לצד בת קיבוץ נוספת לשובים אחרים והיא מספרת על הדיונים שניהלה איתם לגבי פתרון הסכסוך במהלך שהותה בשבי. "הרגשתי שהם יעשו מה שאפשר להגן עליי ולוודא שאני בסדר עד שתהיה עסקה. זה מה שהם אמרו לי ואני בחרתי להאמין להם וזה עזר לי להתגבר על הפחד. עשיתי כל דבר שיכולתי כדי להרגיש טוב יותר".

כשבועיים לאחר שנחטפה, צלצל הבמאי האמריקאי ברנדון קרמר, קרוב משפחה של ליאת, לאביה יהודה בינין, ושאל אותו במה יוכל לעזור לו. "יהודה אמר לנו שהוא טס לארה"ב כדי למנף את העובדה שליאת היא בעלת אזרחות כפולה ולסייע בהחזרתה ושאל אם נרצה לצלם אותו", הוא משחזר. "ראיתי חשיבות היסטורית לתעד את מה שהמשפחה עוברת ולנסות להבין ברמה אינטימית מה היא חווה, עיני כל העולם היו על משפחות הקרובים והייתה לנו אפשרות להבין ברמה אישית מאוד את הסיפור". עם תרומות שגייסו מקרובי וחברי משפחה, ומבלי שידעו לאן הצילומים יובילו אותם ומה יהיה בגורלה של ליאת, החלו ברנדון ואחיו לאנס לתעד את בני המשפחה. "התחלנו את הפרויקט בלי שידענו שיהיה סרט בסופו של דבר. צילמנו מאות שעות לאורך שנה וחצי. הם עברו את הימים הקשים ביותר בחייהם ופתחו את בתיהם וליבם כדי לשתף את החוויה הזו איתנו", מספר ברנדון.

(ליאת אצילי, בני משפחתה והבמאי ברנדון קרמר בברלינלה. צילום: אלעד שלו)

ילדיה של ליאת לא היו מרוצים מהצילומים ובעוד שאר בני המשפחה הגיעו לברלין והשתתפו בהקרנה ובשיחה שלאחריה, הם בלטו בהיעדרם. "הילדים שלי כעסו על סבא בגלל זה. גם לי היה מוזר כשחזרתי וראיתי צוות צילום עוקב אחרי המשפחה. אבל בסוף השבעה על אביב, התחלתי להבין את האפקט המרפא של צוות הצילום והשתכנעתי שמדובר ברעיון טוב. אני מאמינה שגם הילדים שלי בסוף יבינו שזה ממש חשוב, גם לנו וגם לאנשים מחוץ למשפחה".

"זה היה מאוד קשה להיות בעין המצלמה בזמן שלא ידעתי איך להרגיש", מוסיפה אמה של ליאת, חיה. "אף אחד בחלומות הגרועים ביותר שלו לא יכול לחשוב על תרחיש שבו ייקחו את הילד שלך ואתה לא יודע מה קורה לו ובאותו הזמן מצלמה תקועה בפנים שלך. אבל זה היה חייב להיות מוקלט כדי שנוכל לראות שזה באמת קרה, שדורות עתידיים יוכלו לראות את זה ולא יחשבו שמדובר בסיפורים שהומצאו".

הצילומים נערכו לסרט באורך 97 דקות שמציג תיעודים מסוג אחר מזה שהתרגלנו לראות ממשפחות חטופים. אב המשפחה יהודה, מתנגד עקבי וקולני לממשלה ולעומד בראשה ("כשאנשים הופכים את האמונה שלהם לאג'נדה פוליטית זה מסוכן"), מעוניין לנצל את הביקור עם בכירים בממשל האמריקאי כדי לשטוח את משנתו לגבי פתרון הסכסוך והצורך בשלום. הוא עושה זאת למורת רוחו של בתו טל, היועצים הישראליים ובמיוחד של נכדו נטע שעונה לו "חמאס חטפו את ההורים שלי, שרפו את הבית שלי וירו בכלב שלי. Fuck them".

הסרט מתעד את המשפחה ברגעים הקשים של חוסר הידיעה, בשיחות הליליות עם נציג צה"ל שמעדכן אותם לגבי מצבה של ליאת, בריבים המשפחתיים שנוצרים בעקבות חילוקי הדעות בין יהודה לבני משפחתו וגם בשיחה טעונה עם נציג פלסטיני שמנסה לרתום את האב לצרכי התעמולה שלו אך יהודה מסרב לשתף פעולה. בעוד שיהודה מלא ביקורת כלפי ההנהגה בישראל, הוא לא חוסך בביקורת גם כלפי הצד הפלסטיני, קורבנותו הנצחית וסרבנותו. לעומתו אחיו, יהודי-אמריקאי שחי בארה"ב, מציג עמדה קשה לעיכול אף יותר לקהל הישראלי ובעוד אחייניתו חטופה בעזה, משתתף בכנסים ועצרות פרו-פלסטיניים ומדבר על הנכבה ועל הסיבות שהובילו ל-7 באוקטובר.

קרמר גם מתעד את הרגעים המרגשים של שחרורה של ליאת, המפגש עם בני משפחתה בבית החולים והגילוי שבעלה נרצח, כולל הבחירה להמשיך בחיים ולרקוד בהלווייתו את השיר האהוב עליו. הוא גם מתעד כיצד לאחר חזרתה היא בוחרת להשתתף בכנסים למען דו-קיום ושלום, ואפילו מציגה לתלמידים בסיור ביד ושם השוואה בין הגטו שבו היו כלואים היהודים בפולין, והתעלמות הפולנים מסבלם, לבין ההתעלמות שלנו ממה שמתרחש מעבר לגדר בעזה.

בתשובה לשאלתי כיצד לאחר מה שהיא ובני קיבוצה עברו היא ממשיכה להאמין בשלום, ענתה ליאת. "אני אפילו יותר משוכנעת היום שאין ברירה אחרת לישראל ולפלסטין מעבר להשיג הסכם כלשהו שיאפשר ל-15 מיליון אנשים שחיים בין נהר הירדן לים התיכון לחיות ביחד", ואביה מוסיף: "כל המדיניות של לנסות להסיט את הדיון מהשבר המרכזי עם הפלסטינים הגיעה לנקודת התרסקות, וגם לפלסטינים יש אשמה משלהם. חייבים לנסות אלטרנטיבות אחרות".

לכל הכתבות מפסטיבל ברלין >> לחצו כאן