בשבועות האחרונים יצאו בבתי הקולנוע שלושה סרטי אימה איכותיים ויחודיים “צמודים” בכיכובם של דייב פרנקו ובת זוגו אליסון ברי, “שעת הנעלמים”שמוכתר כאחד מסרטי הז'אנר הטובים של השנה ו”להחזיר אותה” של האחים פיליפו. לכבודם, יותם דוברין בחר עוד חמישה סרטי אימה לא שגרתיים מהעשור הנוכחי שלא יצאו בקולנוע בישראל ושווה לכם להכיר
כשהרוע מזדחל (When Evil Lurks)
סרטים שבהם יישות מסוימת משתלטת על אדם בדרך כלל צריכים מסר חברתי מסוים כדי להיות סרטי אימה אפקטיביים שייזכרו שנים רבות לאחר מכן. עבור “מגרש השדים” המקורי מ-1973, זה התבטא במסר על אמונה דתית שהטריף את קהל הנוצרים ברחבי ארה"ב וקיבע את הסרט כאחד מסרטי האימה המפחידים ביותר בכל הזמנים עבורם. עבור “נגעת נרצחת” מהשנים האחרונות, היוצרים האחים פיליפו (שסרטם החדש “להחזיר אותה” יוצא בקרוב) הכניסו רוח חדשה לסגנון הדיבוק באמצעות אלגוריה על ויראליות.
לפני שנתיים פרץ לעולם הסרט הארגנטינאי “כשהרוע מזדחל”, שלקח את סגנון הדיבוק לכיוון שונה לגמרי – אלגוריה על טיפול במגפות. אמנם הסרט יצא לאחר מגפת הקורונה, אך ההשראה הגיעה בעקבות הרעלה המונית של חומרי הדברה, שגרמו לחולי בארגנטינה. יוצר הסרט, דמיאן רונייה (“Terrified”), השליך את החוויות האמיתיות האלו לתוך סיפור על הידבקות המונית של רוע טהור בקרב אותה אוכלוסייה ארגנטינאית פגיעה. העלילה עוקבת אחרי שני אחים שמנסים לטפל בבעיה הזאת, והסרט מראה עד כמה האתגר שלהם בלתי נתפס.
שני מאפיינים נוספים מייחדים את “כשהרוע מזדחל” – האנושיות של הדמויות הראשיות והאכזריות של הכוח המרושע. הדמות הראשית היא פדרו, אב גרוש שחי עם אחיו הרחק מהעיר שבה נמצאים אשתו וילדיו. הסרט מדגים עד כמה מדובר בדמות בעייתית: החלטותיו לא תמיד נבונות, והוא לא תמיד מתייחס למשפחתו בכבוד (בלשון המעטה). עם זאת, הוא דמות מאוד אמפתית משום שהוא מאופיין בצורה אנושית, כך שתמיד אפשר להבין אותו. מבחינת האימה, הסרט לא מסתיר אף פרט ולא מפחד להראות שום דבר – בין אם מדובר בילדים או במבוגרים שמוצאים את מותם באכזריות. זהו אחד מסרטי האימה האפקטיביים ביותר מהעשור הנוכחי, שמוצא את הדרך להבחיל את הצופים מבלי להתפשר על עלילה מרתקת עם דמויות אנושיות.
ליסה פרנקנשטיין
מבית היוצר של התסריטאית דיאבלו קודי (“ג’ונו”, “הגוף של ג’ניפר”) הגיע בשנה שעברה “ליסה פרנקנשטיין”, בבימויה של זלדה וויליאמס, בתו של רובין וויליאמס המנוח. העלילה עוקבת אחרי ליסה (קתרין ניוטון, “פריקי”), תלמידת תיכון בודדה שמבלי להתכוון מחזירה לחיים גופה מבית הקברות המקומי (דילן ספראוס, “ריברדייל”). מבחינת אווירה, הסרט חותר לסגנון של “הגוף של ג’ניפר” מבחינת השילוב של אימה וקומדיה, ומוסיף גוונים גותיים בהשראת טים ברטון.
עם זאת, “ליסה פרנקנשטיין” מעודן יחסית מבחינת המראות הגרפיים. למרות זאת, זהו אחד הסרטים המקסימים מהשנים האחרונות, שמציג היטב את הסגנון של “זעם נשי” (Female rage), המוכר מסרטים כמו “צעירה מבטיחה” ו”נקמה”. ליסה מתחילה את הסיפור כדמות סימפטית שנדמה שהחברה כולה מתנכלת לה, והעלילה מאפשרת לה להשתחרר מהכבלים האלו ולהביע את עצמה בדרכים מפלצתיות.
ונדל ו-ווילד (Wendell & Wild)
הבמאי הנרי סליק אינו זר לשילוב בין הנפשת סטופ מושן, ז’אנר משפחה-ילדים ואלמנטים אימתיים. הוא החל בכך כבר ב-1993 עם “הסיוט שלפני חג המולד”, שנוצר בשיתוף פעולה עם טים ברטון, המשיך עם “ג’יימס והאפרסק הענק” – עיבוד לספר של רואלד דאל – וחזר לכך שוב ב-2009 עם “קורליין ודלת הקסמים”. כמעט 15 שנה לאחר מכן הוא שב לשילוב הז’אנרים המיוחד, הפעם לא לקולנוע אלא לנטפליקס, עם הפיצ’ר “ונדל ווילד”, המבוסס על ספר שכתב בעצמו.
הסיפור עוקב אחר קאט, צעירה שחמש שנים לאחר תאונת דרכים שבה נהרגו הוריה, ולאחר שהות במוסד לקטינים עבריינים, שבה לעיר הולדתה ההרוסה לצורך שיקומה ומגלה יכולת לזמן שדים מן השאול. למרות הקונספט האפל, מדובר בסרט משפחתי וכיפי, שמשלב הרבה קומדיה עם האלמנטים האימתיים, בעיקר בזכות קיגן-מייקל קי וג’ורדן פיל, כוכבי סדרת המערכונים “Key & Peele”, המדבבים את השדים שקאט מזמנת.
עלילת “ונדל ווילד” אולי אינה עשויה ברמה של “קורליין” או “הסיוט שלפני חג המולד”, אך ההפקה בולטת בהיקפה: הסביבה המרהיבה ותנועות המצלמה המורכבות הם הישגים נדירים גם ביחס ליצירות סטופ-מושן אחרות כמו “קובו: אגדה של סמוראי” או “פינוקיו” של גיירמו דל טורו. האלמנטים האימתיים הם חגיגה חזותית ואווירתית, והדמויות מקסימות – במיוחד ראול, תלמיד טרנסג’נדר במוסד הדתי לבנות שאליו מגיעה קאט.
ייצוגו נעשה באופן נונשלנטי אך איכותי וחשוב. המילה “טרנסג’נדר” אינה נאמרת אפילו פעם אחת, אך ברור שיש לו שם קודם שאינו בשימוש, הדמויות מקפידות על לשון פנייה נכונה ומוצגים האתגרים שהוא חווה במוסד החינוכי. העלילה על שדים ושאול מאפשרת יצירת עולמות וחזיונות סוריאליסטיים ולעיתים פסיכדליים, עם תאורה, צבעים ועיצוב דמויות ייחודיים. זו חוויה קולנועית יוצאת דופן שבמידה רבה מפצה על עלילה שנשענת על קלישאות של סרטי ילדים.
אמבט השטן (The Devil’s Bath)
ההתייחסות האכזרית לאורך ההיסטוריה כלפי נשים היא נושא פורה לאימה. צמד היוצרים האוסטרים סוורין פיאלה וורוניקה פרנץ (“לילה טוב, אמא”) לקחו דרך אחת שבה הפטריארכיה רדפה נשים – שציון שמה יהרוס את הפתעת הסרט – ויצרו ממנה יצירת מופת של מתח שמתבשל לאט לאט. העלילה שמתרחשת במאה ה-18 עוקבת אחרי אגנס (אניה פלאשג), אישה צעירה שבתחילת הסרט נישאת, אך נכנסת במהרה לדיכאון אכזרי.
“אמבט השטן” מציג היטב את ההידרדרות שלה עד לנקודת שבירה קיצונית. אין בסרט ניסיונות להבהיל את הקהל כדי להשיג הפחדות זולות, אלא בניית מתח עדינה לאורך שעתיים. הטבע האוסטרי הפסטורלי משרת כמעין דמות משנה, ויופיו המרהיב גורם לכל סצנה להיות מרתקת. האווירה עגומה וקודרת, וכך היא משקפת היטב את מצבה של אגנס. סוף הסרט מכה בעוצמה את הצופה כמו פטיש, ונותן לסיפור האנושי חיבור היסטורי מטלטל.
משחקי רצח (Bodies Bodies Bodies)
סיפורים כמו “ילדי התירס” של סטיבן קינג הציגו את הדור הצעיר כמקור מוחשי לאימה. סרט הביכורים של הלינה ריין (“בייביגירל”) מציג את האימה הקומית שנוצרת כאשר קבוצת צעירים מדור ה-Z חושבים שאחת מהם היא רוצחת. העלילה מתרחשת במהלך מסיבה באחוזה מרוחקת מהציביליזציה, שמנותקת לחלוטין במהלך סופה קיצונית.
אחד הנוכחים, דייוויד (פיט דייווידסון), נמצא ללא רוח חיים לאחר תחילת הסופה, והקבוצה רודפת אחרי האמת. זהו סרט אימה קומדיה עם הומור שמתבסס רבות על תרבות דור ה-Z, עם אנסמבל השחקנים בני הדור, בהם: מריה בקלובה (“המתמחה”), רייצ’ל סנוט (“שבעה בייבי”, “מרימות”) ועוד. ההומור משובח ביותר ומותאם גם לקהל היעד וגם לדמויות עצמן. הבדיחות יכולות להיות על מודעות מעמדית, הקמת פודקאסטים, תרבות הפוליטיקלי קורקט או הומור שנון ופשוט. לאורך קצת יותר מתשעים דקות, ״משחקי רצח״ מבדר בלי הפסקה, ועושה כל מה שסרט אימה קומי אמור לעשות.