ג'יי רבינוביץ, אורח הכבוד של פסטיבל הבינ"ל לסרטי סטודנטים שמתקיים בימים אלה, החל את דרכו בעבודה ללא תשלום עם במאי צעיר ואלמוני בשם ג'ים ג'רמוש ("פרחים שבורים") והפך לשותף הקבוע שלו ולעורך של יצירות מופת נוספות כמו "רקוויאם לחלום", "עץ החיים" ו"8 מייל". בריאיון לאתר הוא מספר על הליך היצירה כעורך, העבודה עם במאי הענק, כיצד שרד את המעבר מהפילם - וגם מדבר על העבודה שביצע בסרט ישראלי
ג׳יי רבינוביץ נהג לחלק דף קצר מאוד של קורות חיים ברחבי חדרי העריכה של ניו יורק. מפיק אחד הבחין כי הוא למד באותה אוניברסיטה בה למדו העורך והבמאי, האלמוני דאז, של הסרט עליו הוא עבד. "הייתה לי אז עבודה בחנות משקאות", מספר העורך כ־40 שנה לאחר מכן. "לא חשבתי שהם יהמרו עליי בעבודה הזו אבל נפגשתי עם הבמאי, שזה היה סרטו השלישי, והבנתי מהר מאוד שהוא לא מאמין גדול בהיררכיה. אנשים אחרים, במיוחד בעסק הזה, מאמינים מאוד בהיררכיה, אבל לא הוא. אז אפילו שהייתי רק מתמחה, עניין אותו לדעת מה אני חושב על איך שהסרט והעריכה יוצאים. זו בעצם הייתה העבודה הרשמית הראשונה שלי וזה גרם לי להבין שזה כנראה המקום שלי". אותו במאי יהפוך לשותף מרכזי בקריירה של רבינוביץ ואחד הבמאים המרכזיים בגל החדש של הקולנוע העצמאי, ג׳ים ג׳רמוש.
אותה התמחות בסרטו של ג׳רמוש, "נרדפי החוק", הייתה ללא תשלום. אך כעבור כמה חודשים, רבינוביץ נרשם לאיגוד העורכים האמריקאי והמשיך לעבוד כעוזר עריכה רשמי גם בסרטו הרביעי של ג׳רמוש, "רכבת המסתורין". אך שום דבר לא הכין אותו לסרט הראשון שלו בתור עורך, אסופת סיפורים חובקי עולם עם קאסט עטור כוכבים ו־4 שפות שונות, "מונית הלילה" עם רוברטו בניני. "זה היה תהליך מורכב. הייתי כל כך נלהב לערוך את הסרט הראשון שלי והיו לנו שחקנים כל כך נהדרים שזה היה תענוג", הוא משחזר. "לגבי האתגר של השפות, מה שהם עשו זה לתרגם כל הצילומים מאיטלקית לאנגלית לפני שבכלל התחלנו לערוך".
איך אתה הופך התמחות כעוזר עריכה לשיתוף פעולה בן 20 שנה עם אותו במאי?
"אני לא חושב שניסיתי, פשוט הרגשתי בבית ובנוח להביע את הדעה שלי. כמובן שג'ים גרם לי להרגיש בנוח כי הוא כל כך התעניין במה שיש לי להציע. למדתי ממנו תמיד לומר את דעתי, גם אם בהמשך זה סיבך אותי עם במאים אחרים".
(העורך ג'יי רבינוביץ בפסטיבל הסטודנטים. תמונות בכתבה: שאיה)
ג׳יי רבינוביץ נולד בשכונת הברונקס, למשפחה ניו יורקית ממוצא פולני-יהודי. הוא לא התעניין בלימודי קולנוע כאשר התקבל לאוניברסיטת NYU היוקרתית, אך הסכים ללמוד את תורת הקולנוע המעשית שחייבה אותו לקחת שיעורי צילום, הפקה, סאונד וגם עריכה. "המורה שלי החמיא לי שאני יכול להיות עורך טוב. חשבתי שזו המחמאה הכי מרגשת שיכולתי לקבל", הוא נזכר.
עוד במאי שבולט מאוד בפילמוגרפיה הענפה של רבינוביץ׳ הוא דארן ארונופסקי. השניים נפגשו לעבוד על אחת מהיצירות המפורסמות והפרובוקטיביות ביותר של העשור "רקוויאם לחלום", שידועה בעריכה המהירה ומרובת השוטים הקצרים שבה. "קראתי את התסריט וחשבתי שהוא פנומנלי, מאוד קרוב למה שיצא בסרט הסופי. בזמן העריכה, הוא שינה את הפסקול בהתאם למה שערכנו ושלח לנו גרסאות חדשות. שיחקנו כך קדימה ואחורה במשך חודשים, זה תהליך מאוד חריג שלא עשיתי באף פרויקט אחר. זו הייתה עבודה שוחקת כמו שזה סרט ששוחק את הצופה. דארן היה נורא נחוש כשהוא היה צעיר, מאוד נלהב להראות שהוא במאי נהדר, אז הוא כל הזמן דחף אותנו לקצה וניסה לשפר את הסרט. אני חושב שזו הייתה אחת העבודות הכי מאתגרות שהיו לי מבחינה יצירתית". התפקיד של המוזיקה מאוד בולט בסרטים שלך, מהמוזיקה המפורסמת של "רקוויאם לחלום" עד לפסקולים הידועים של "8 מייל" ו"אני לא שם". איך אתה מסביר את זה?
“יש פתגם – 'כל אמנות עובדת לפי התנאים של המוזיקה' - ואני אוהב נורא את הפתגם הזה, נדמה כאילו הוא נתפר למידותיי. אפילו כשהתחלתי לערוך, עוד באוניברסיטה, חשבתי קודם כל באיזה סוג מוזיקה אני יכול להשתמש, מה יעזור לי להעביר את הרגש בצורה הטובה ביותר. מעולם לא הפסקתי לחשוב בצורה כזו, ורוב הבמאים שנהנתי לעבוד איתם חושבים כמוני גם כן. היה לי את הכבוד לעבוד עם טרנס מאליק במשך ארבעה חודשים על 'עץ החיים', יש לו ידע אנציקלופדי על מוזיקה קלאסית. הוא בחר כמה שירים שעזרו לי המון להבין את הסרט ואת הטון שהוא מכוון אליו. עוד במאים כאלו הם טוד היינס, קרטיס הנסון והדרך שבה הוא ביים את אמינם ב-׳8 מייל׳, כל הסרטים של ג׳ים הם לדעתי קודם כל מחזות זמר. מוזיקה, לדעתי, זה משהו מאוד טהור שמתכתב ישירות עם הרגשות שלנו".
האם יש לך העדפה בין הפקה עצמאית מול הפקה ממומנת של אולפן?
"כן, אני מאוד אוהב את החופש שיש לי בפרויקטים עצמאיים. להתחיל עם ג'ים קצת פינק אותי כי היה לנו חופש מוחלט בסרטים שלו. אפילו האנשים ששמו את הכסף על הסרט לא אמרו לנו מה לעשות, זה מה שאני אוהב. בכל פעם שאתה מבקש עוד כסף, אתה מקבל יותר ויותר השגחה. עבדתי על הרבה פרויקטים בהם מערכת היחסים עם האולפן הייתה דווקא נעימה ומצאנו את הדרך לעבוד ביחד. אבל עבדתי על הרבה פרויקטים בהם המפיק מהאולפן לא בדיוק הצליח להבין את הסרט. יכול להיות שהם ניסו לעשות אותו למשהו יותר נגיש לקהל הרחב ובדרך הזאת קצת להרוס את מה שהתסריטאי יצר מלכתחילה, וזה מאוד מתסכל".
״לדוגמה, ב-'8 מייל', קורטיס צילם סצנה מאוד מוזרה שבה אמינם קם בבוקר והולך להליכה מאוד ארוכה. זו הייתה סצנה שהגיעה למעין מגרש גרוטאות מוזר בדטרויט, בו התרחש הסרט, ופתאום הגיע לשם סוס רנדומלי והוא ליטף את הסוס. בקיצור, סצנה הזויה שלא כל כך הבנתי למה היא הייתה בסרט. קורטיס ביקש ממני להשאיר את הסצנה ולהראות אותה לאולפן. הנציגים ראו את הסצנה ושאלו - אתה לא חושב שצריך להוריד אותה? רק אחר כך, הוא אמר לי, 'עכשיו זה בסדר, אתה יכול להוריד את הסצנה'. כלומר, הסצנה הזאת הייתה שם רק בשביל שיהיה להם על מה להעיר".
באותן שנים התרחשה מהפכה שהשפיעה גם על הקולנוע העצמאי וגם על כל חברות ההפקה בהוליווד - המעבר בין עבודת עריכה פיזית בפילם לעבודה ממוחשבת בתוכנת עריכה. זה היה מעבר על סף הטרגי, מאות עורכי קולנוע איבדו את עבודתם או בחרו לוותר על המקצוע. "זה באמת היה מעבר טרגי ממנו לא הייתה דרך חזרה. אני מאוד אהבתי לערוך על פילם אבל לצערי זה הפך להיות יקר מדי ונכון לעכשיו אף אחד לא עורך יותר על מכונת עריכה", הוא מספר.
איך שרדת את המעבר הזה?
"היה לי מזל. התחלתי לערוך רשמית ב-1990 עם ׳מונית הלילה׳, אבל מעט לפני כן ערכתי תוכנית טלוויזיה עבור בארי לוינסון בשם 'רצח אדום לשחור'. בארי היה נורא נרגש לעבוד באופן דיגיטלי. הסטודיו התעקש שהוא יעבוד עם Avid אז זה מה שעשינו וזה היה נחמד להבין איך הדבר הזה עובד. באותו זמן אף אחד אחר לא ידע איך לערוך עם מחשב, אז זה נתן לי המון מקום לטעות ולחקור מה זה בכלל. משם יכולתי לחזור קדימה ואחורה, כי ידעתי איך לעבוד עם מחשב ואיך לעבוד עם מכונת עריכה".
בעשור השני של שנות ה-2000, אתה כבר היית אחרי עבודה עם ג׳ים ג׳רמוש, טרנס מאליק, טוד היינס והנה פתאום הגעת לסרט קטן וישראלי בשם "ג׳נקשן 48".
"אני מכיר את אורן (מוברמן, תסריטאי הסרט) כבר מלפני הרבה זמן והוא קישר ביני לבין אודי אלוני (במאי הסרט). לפני שהגעתי אליו, הסרט כבר היה גמור עם עורך ישראלי אחר. אבל זה קורה הרבה שההפקה מחליטה להביא ׳עיניים רעננות׳ בשביל לשפר את הפרויקט עוד קצת. מהר מאוד, בזמן השיחה, זה הרגיש כאילו אני ואודי הם כמו שני אחים שהופרדו בלידתם. הוא עשה לי טיזינג על זה שאני עובד כרגע על פרסומות ושתפקידו הוא להציל את הנשמה שלי בכך שאני אעשה את הסרט שלו. משם צחקנו אחד על השני במשך 15 דקות של שיחה והוא היה מאוד משכנע אז הסכמתי להצטרף. זה היה מאוד כיף לעבוד עם אודי, הוא מעין דמות כזו שאני מאוד מכבד, גם אם אני לא תמיד מסכים עם הדעות שלו".
מה הפרויקט שאתה הכי גאה בו?
"זו שאלה נהדרת. אני אגיד שאני הכי גאה בכל העבודות שעשיתי עם ג׳ים, זה ההישג היצירתי הכי גדול של החיים שלי. הרבה פעמים אומרים שבמאים בעצם עושים סרט אחד ארוך במשך כל החיים שלהם ואני חושב שזו אמירה שמאוד מתקשרת עם ג׳ים. אז אם אני צריך לבחור פרויקט אחד, זה אותו סרט ארוך ונפלא שג׳ים עושה במשך כל חייו".
יש לך מסר לקולנוענים צעירים?
"הדבר שהכי חשוב הוא להאמין בעצמך. אם אתה לא תצליח להאמין בעצמך, אתה כנראה גם לא תצליח לעמוד בפני כל הבולשיט בדרך. אני גם כן חושב שאם אתה לא מאמין בעצמך אז כנראה שמה שיש לך לומר הוא עדיין לא מספיק. חייבת להיות לך אמירה שאתה בטוח בה ומוכן לצאת למלחמה עבורה. זה לא דבר קל, אני בעצמי מטיל הרבה ספק במה שיש לי לומר ונותן לאחרים להשפיע עליי. אבל כשאני במיטבי, או כשהקולנועים שסביבי במיטבם, אני יכול להבחין שיש בתוכנו גרעין של אמונה בעצמנו ובמה שיש לנו לעשות. מה שתמיד מבדיל בין קולנוען טוב למעולה הוא אותו גרעין של אמונה בעצמו".