לאל פצ'ינו עשרות תפקידים אייקוניים – מסרטי "הסנדק" ל"פני צלקת" ועד "האירי"; אבל נדמה שאף אחד מהם לא היה כה שובה כמו סאני וורציק, השודד מלא הרגש ב"אחר צהריים של פורענות". 50 שנים אחרי, והסרט היצרי והמטלטל הזה של סידני לומט לא התיישן לרגע אלא רק נעשה רלוונטי יותר ויותר
ב-22 באוגוסט, 1972 פרצו ג'ון וויטוביץ', סאל נטורילה ורוברט ווסטנברג לסניף בנק "Chase Manhattan" בברוקלין שבניו יורק במטרה לשדוד לא פחות מ-200 אלף דולר (שקול ל-1.5 מיליון דולר של ימינו). במהרה, הבינו השלושה שהמשאית שמובילה את הכסף כבר עזבה את המקום כמה שעות קודם לכן, ועד שהצליחו לעכל את המתרחש, הופיעה המשטרה. וויטוביץ' ונטורילה (בלי ווסטנברג, שהספיק להימלט) הפכו את עובדי המקום בלית ברירה לבני ערובה והתבצרו בבנק כ־14 שעות, כשאט אט התבררה בכלל הסיבה לשוד – מימון לניתוח לשינוי מין לבן זוגו באותו העת של וויטוביץ', שאושפז זמן לא רב לפני כן בטיפול פסיכיאטרי בעקבות ניסיון התאבדות.
קרוב ל-3 שנים בדיוק אחרי אותו שוד שזעזע את ברוקלין, הגיעה הגרסה הקולנועית "אחר צהריים של פורענות" ("Dog Day Afternoon"), המתבססת על מאמר במגזין "LIFE" המתאר את פרטי המקרה. אחרי מסע מפרך לזכות בזכויות לסיפור (שכלל נתח מהרווחים לוויטוביץ', שישב באותה העת בכלא), המפיקים מרטין אלפלנד ומרטין ברגמן ("פני צלקת") גייסו את התסריטאי פרנק פירסון – שבחר להתמקד בהבטחות הלא ממומשות של וויטוביץ' (שזכה כאן לשם סאני וורציק) ופחות בביוגרפיה האישית שלו (אחרי שזה סירב לדבר איתו) – והבמאי המהולל סידני לומט, מי שעמד מאחורי כמה מהסרטים החשובים ביותר בקולנוע האמריקאי ("12 המושבעים", "רשת שידור" ועוד) ושהבין יותר מכולם את האופי המחוספס של ניו יורק.
אחרי שאל פצ'ינו גויס לתפקיד הראשי - אחרי שני סרטי "הסנדק" ודרמת המשטרה "סרפיקו", אף היא בבימויו של לומט – החל הסרט לגבש צורה, כשבמהרה זכה להצלחה מסחרית וביקורתית חסרת תקדים, שהסתיימה בשש מועמדויות לפרסי האוסקר (וזכייה אחת בפרס התסריט המקורי). התוצאה היא אחד מהסרטים המותחים והמיוזעים ביותר שידעה הוליווד, שנטרל כל סיכוי לסרט שוד סנסציוני ופופוליסטי בשביל להבליט דבר אחד: אנושיות. 50 שנים אחרי צאתו לאקרנים והדברים שהעסיקו את הדרמה הריאליסטית הזו – מחסור באמפתיה, רדיפה של קבוצות שוליים, פערים סוציו-אקונומיים, מיליטריזם מופרז, אלימות משטרתית ומה לא – רק הופכים יותר ויותר אקטואליים.
"אחר צהריים של פורענות" עוקב אחר 12 השעות שבהן התבצרו וויטוביץ'/וורציק (פצ'ינו) ונטורילה (בגילומו של ג'ון קזאלה, שכבר גילם את אחיו של פצ'ינו בסרטי "הסנדק") בבנק, בעוד בן זוגו של וורציק (כריס סראנדון), אשתו המרוחקת (פנלופי אלן) וילדיו, מפקח המשטרה מורטי (צ'ארלס דרנינג, "טוטסי") שמנהל את המשא ומתן ומסוקי הטלוויזיה מחכים להם בעולם שבחוץ. כדי להעביר את האופי המחוספס של האירוע, לומט וצוותו ניסו לנקוט בגישה הנטורליסטית ביותר שאפשר: במקום פסקול, הבמאי ביקש להותיר את הסצנות שקטות כי אחרת הקהל "לא יאמין שהדבר הזה אכן קרה"; במקום לצלם בסטודיו הוליוודי, לומט וצוותו בחרו רחוב ניו יורקי צידי, כדי שלא יאלצו לשנות לוקיישן כל פעם במעבר בין פנים הבנק לסמטה.
במקום שמות הוליוודים גדולים, פצ'ינו גייס את חבריו השחקנים הזוטרים, שהיו לו לשותפים בימי ההפקות הקטנות של "אוף-ברודווי", אותם בתמורה עודד לומט לאלתר ככל הניתן, כל עוד הם לא חורגים באופן ניכר מן התסריט. כך נולדה לאוויר העולם סצנת ה"אטיקה! אטיקה!" המפורסמת, במסגרתה וורציק משלהב את קהל שמבחוץ לבנק כשהוא מזכיר מחאות כלא אטיקה האלימות ב-1971 (דאז אירוע טרי ולא פתור בזיכרון הקולקטיבי) – שהפכה מאז לאחת מהסצנות הנודעות ביותר בקולנוע וליוותה את פצ'ינו שנים רבות.
אם כך, מדוע פצ'ינו כלל לא רצה את מה שהפך להיות אחד מתפקידיו המכוננים בקולנוע? במילים עדינות ככל האפשר, מה שנתפס היום (או לפחות מתיימר להיות) כמובן מאליו לא היה כה מתבקש עבור השחקן האמריקאי הצעיר דאז: גילום דמות גאה. בעוד המפיקים הביעו התעניינות פומבית בדסטין הופמן (שמצדו גם חשק בתפקיד), פצ'ינו שב ופרש מההפקה מספר פעמים בשל דמותו הכאוטית של וורציק – שהגיעה דווקא כשהשחקן ביקש להוריד מן הלחץ והתפקידים הרבים שלקח על עצמו באותן השנים. גם זיקתו הגדולה יותר של פצ'ינו לתיאטרון ("מעולם לא אעשה את ההתאמה הנחוצה למשחק בקולנוע", אמר אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר בכל הזמנים) והאלמנט הגאה בדמות הראשית השפיעו. "זה לא עולם שהוא רצה לחקור כנראה", אמר לימים המפיק מרטין ברגמן, "עד אותה העת שום כוכב הוליוודי גדול לא זכה לגלם גיי באופן כה מפורש".
אך אולי דווקא חוסר הנוחות של פצ'ינו עם הסיטואציה הוא זה שהופך את "אחר צהריים של פורענות" ליצירה כה נושמת, כה אמיתית. בזה אחר זה נשברות אמיתות אוניברסליות בצפייה בסרט אחרי כל השנים הללו: "הרע" הקלאסי – השודד – אינו רע בכלל אך גם אינו טלית שכולה תכלת; גופי אכיפת החוק מצטיירים באופן כמעט פשיסטי ומאיים אך גם הם מורכבים מאנשים "רגילים" כמו וורציק; הסיקור הסנסציוני של האירוע מעלה את השאלה מה מנצח בעיתונאות מודרנית – רייטינג ופופוליזם או שמירה על אתיקה עיתונאית? ואילו התחושה כאילו אין לדמויות הראשיות על מי לסמוך אלא על עצמן נדמית שנעשית מוכחת יותר ויותר ככל שהסרט עובר.
מרגיש רלוונטי? נדמה שאין סרטים שיותר מתאימים לימינו אנו מאשר אותן יצירות מחוספסות של "הוליווד החדשה" בשנות ה-70, שחשפו את הלכלוך מתחת למעטה המלוטש והיפה של המעצמה הגדולה בעולם. בינתיים, אותם סרטים נראים כמו חלום רחוק בנוף הנוכחי של הוליווד הממוסחרת. "אני מרגיש מאוד עצוב לגבי זה, אני חייב להגיד. זה סרט עצוב במובן הזה, אתה מבין?", אמר פצ'ינו בהקרנה מיוחדת בסינמטק האמריקאי בלוס אנג'לס, שנערכה לרגל 50 שנה לסרט – ואי אפשר לחשוב לא רק על כל החברים מההפקה ההיא שאיבד מאז השחקן המהולל (קזאלה, שנפטר רק 3 שנים מאוחר יותר בגיל 42 בלבד; לומט; דרנינג ועוד) אלא גם על אותם יצרים חברתיים ובוטים שנעלמו ונדמה שלא ישובו עוד.