חדשות קולנוע וסרטים

דירוג סרטיו של פול תומאס אנדרסון: מקומות 6-10

3/10/2025

שלח לחבר+ הוסף תגובה

ממאבקי שליטה בתעשיית הנפט האמריקאית בתחילת המאה ה-20 ועד חקירת "תור הזהב של הפורנו" בשנות ה-70, הבמאי פול תומאס אנדרסון עשה הכול ב-30 שנות קריירה וזכה לתהילת עולם. לרגל צאת סרטו החדש והמדובר "קרב רודף קרב", יצאנו למשימה הבלתי אפשרית של דירוג עשרת סרטיו | חלק ראשון

10. מידות רעות (2014)

נתחיל באמירה שצריכה להיות אקסיומה – פול תומאס אנדרסון לא עשה בחייו "סרט רע". חלקם פחות טובים ומהודקים, חלקם יצירות מופת מודרניות, אך אין מעידה אמיתית. עדיין, בעיני רבים, "מידות רעות" ("Inherent Vice") מ-2014 הוא הסרט הקרוב ביותר של אנדרסון לחזון מפוספס.

העיבוד הראשון של הבמאי ליצירה של הסופר תומאס פינצ'ון (השני הוא "קרב רודף קרב" החדש), חוזר לימיה האחרונים של תנועת הנגד של שנות ה-60, כשהחוקר הפרטי מלוס אנג'לס "דוק" (חואקין פיניקס) לוקח על עצמו לחקור שלוש פרשיות פתוחות, כשהקו המקשר בין כולן היא היעלמותה של זוגתו לשעבר (קתרין ווטרסון, "חיות הפלא והיכן למצוא אותן"). זהו ניסיון לא מהודק במיוחד של אנדרסון לחבר בין הקומיות של "ביג לבובסקי" לבלש המסומם של "שלום לנצח" האייקוני של רוברט אלטמן, וככזה הוא בעיקרו "סרט אווירה". יש הרבה למה להתחבר כאן בכל זאת, אך אם לא נשאבתם לאותה אווירה, "מידות רעות" ירגיש די חסר פואנטה.

9. המאסטר (2012)

עוד סרט שבמרוצת השנים נותר עם מורשת לא שלמה. 13 שנה אחרי צאתו, יש אלו שרואים ב"המאסטר" חקירה פרובוקטיבית וחד-פעמית של הפסיכולוגיה האמריקאית; אחרים רואים בו סרט חסר מזל, שגורלו המר הוביל אותו להיות היצירה הבאה של אנדרסון אחרי "זה ייגמר בדם", שבעיני רבים נחשב למאסטרפיס ומולו כל ניסיון לדבר אחר הופך עקר.

עדיין, בסיפור זה אודות הלום קרב (חואקין פיניקס המצוין) בשנים שלאחר מלה"ע ה-2 שנופל למלכודתו של מנהיג כת כריזמטי (פיליפ סימור הופמן בשיתוף הפעולה האחרון שלו עם אנדרסון, שנתיים לפני מותו), צולל הבמאי עמוק לתוך השבריריות המנטלית האמריקאית והמיליטירזם האובססיבי ואיך אלו הובילו לעלייתן של שלל כתות מפוקפקות, כשהסיינטולוגיה משמשת כהשראה ברורה כאן. עם זאת, זהו סרט שנותן במה רחבה יותר לדמותו האימתנית של הופמן מאשר לפיניקס המעורער ומכאן של"המאסטר" אין פוקוס אחד ברור. הישארו בכל זאת עבור ההופעה המדהימה של איימי אדמס כאשתו הרדופה של פיניקס, בעוד מועמדות לאוסקר עבור השחקנית שלא התממשה לזכייה.

8. הימור כושל (1996)

קשה עד בלתי אפשרי ליצור יצירת מופת על הניסיון הראשון. למרות זאת, סרטו הראשון באורך מלא של אנדרסון מ-1996, "הימור כושל" ("Hard Eight"), הוא סרט קטן ונהדר. כשהוא מתבסס על סרטו הקצר של הבמאי מ-1993, "סיגריות וקפה", הסרט מציג סיפור פשע מינורי ברינו שבנוואדה, כשבמרכזו סיפור "אב-בן" מעוות, שבו מהמר ותיק (פיליפ בייקר הול) לוקח תחת חסותו הומלס צעיר (ג'ון סי. ריילי) ו"משחית את נשמתו". בשנים שלאחר "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", נדמה שכל במאי בהוליווד רצה סרט פשע מסוגנן משלו, אבל "הימור כושל" מבהיר שלפול תומאס אנדרסון יש תוכניות אחרות בשרוול וסגנון קולנועי מובהק שלא ניתן לבלבל עם אחר.

7. לילות בוגי (1997)

לא מעט מכם ירימו גבה בבחירה לדרג דווקא במקום שכזה את הסרט ששם את פול תומאס אנדרסון על המפה, הרוויח לו שלוש מועמדויות לפרסי האוסקר (תסריט מקורי, שחקנית משנה עבור ג'וליאן מור ושחקן משנה עבור ברט ריינולדס) וקנה את מקומו בקאנון סרטי שנות ה-90; ולמרות זאת, יש תחושה שסיפור התבגרות זה - על רקע תעשיית הפורנו המשגשגת של שנות ה-70 - הוא סרט שהבמאי היה צריך לעשות כדי להבין את כיוונו מכאן והלאה, אל עבר יצירות מהודקות ומדויקות יותר.

אין בכך להגיד שלא מדובר באחד מהסרטים האותנטיים ביותר שיצאו מהוליווד, שמכניס טיפה לב לתוך התעשייה הצינית בעולם ושם במרכז את סיפור עלייתו ונפילתו של כוכב סרטים שרובנו בכלל מתביישים להגיד את השם שלהם בציבור. רק פול תומאס אנדרסון יכול לעשות מסיפור שכזה מטעמים ולהכניס לתוכו המון סגנון, "באנגרים" מוזיקליים והופעות משחק מצוינות (מי ידע שמארק וולברג יודע לשחק?).

6. ליקריץ פיצה (2021)

כל כך הרבה סרטי "נוסטלגיה" ראה הקולנוע האמריקאי בעשור וקצת האחרונים, שאפילו אנדרסון עצמו לא התחמק מהם (ראו ערך: "מידות רעות"). הניסיון השני שלו בצורת עשייה זו הניב את "ליקריץ פיצה", מעין "היו זמנים בהוליווד" משלו, אך היכן שטרנטינו לא יכול להתחמק מנטייתו למישמש תרבותי ותיקונים היסטוריים, פול תומאס אנדרסון מציב את ההיסטוריה (ספציפית, לוס אנג'לס של 1973 על רקע משבר הנפט) כרקע לסיפור אהבה רומנטי ואפלטוני במקביל, קלוקל ואותנטי באותה המידה.

הוא מציג את הקשר שמתפתח בין בן 15 כריזמטי (קופר הופמן, הבן של, שממשיך את סיפור האהבה של אנדרסון עם משפחת השחקנים) לבין בת 25 צינית ומחוספסת (אלנה חיים, מלהקת האחיות "HAIM"). איפה שאחרים יראו בנוסטלגיה פטיש מסוים, אנדרסון באמת ובתמים מתגעגע ב"ליקריץ פיצה" לעידן תמים יותר, או לכל הפחות, עידן שבו ידעה אמריקה להעלים עין באופן טוב יותר מבעיותיה הרבות. על הדרך, זהו גם אחד מסרטיו המצחיקים ביותר של הבמאי, מבלי לנסות יותר מדי.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !