חדשות קולנוע וסרטים

"הסרט מופלא, אבל במחזמר חי על הבמה הקסם קורה מול העיניים"

9/10/2025

שלח לחבר+ הוסף תגובה

המיוזיקל "שיקגו" הועלה בפעם הראשונה ב-1975 בברוודווי ומוכר בעיקר בזכות הסרט המצליח זוכה האוסקר משנת 2002. כעת מציגה גרסה חדשה שלו בתיאטרון הארצי בכיכובם של אנה ארונוב, רן דנקר, מירי מסיקה, רוני דלומי ועוד. הכתבת מיכל ליבר רונן פגש את הבמאי אלדר גוהר גרויסמן לשיחה על העיבוד המותאם לקהל הישראלי, הדמיון בין התקופה שבה מתקיים המחזה להיום והעבודה עם כמה מהכוכבים הגדולים בתעשייה

המחזמר הוותיק והמצליח "שיקגו" הועלה לראשונה על במות התיאטרון ב-1975 בברודוויי, אך הוא מוכר לציבור הרחב בעיקר בעקבות העיבוד הקולנועי שלו הוא זכה בשנת 2002. הסרט בבימויו הסוחף והקצבי של רוב מרשל הביא שלל כוכבים הוליוודיים כמו ריצ'רד גיר, רנה זלווגר וקתרין זיטה ג'ונס ואף גרף פרסי אוסקר רבים בהם לסרט הטוב ביותר, התלבושות, העריכה, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, המיקס סאונד הטוב ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר אותו לקחה זיטה ג'ונס.

עלילת הסרט לוקחת את הצופים אחורה בזמן לשיקגו בשנת 1924. גיבורת הסרט, רוקסי (רנה זלווגר) מנסה להופיע במועדון לילה כשמודל ההערצה שלה היא כוכבת מועדון הלילה, ולמה קלי (קתרין זיטה ג'ונס). רוקסי נשואה לאיימוס (ג'ון סי. ריילי) אך בוגדת בו עם פרד קייסלי מתוך מחשבה שהוא יסדר לה תפקיד במועדון לילה. כשהיא מגלה שהוא שיקר לה היא יורה בו שלוש פעמים והורגת אותו. למרות שבעלה מסכים לקחת על עצמו את האשמה, כשהוא מגלה שהנרצח היה מוכר הרהיטים שלהם, הוא מתקפל ורוקסי נאלצת לשבת בכלא.

(מתוך המחזה "שיקגו". צילום: רועי ויינברג)

בכלא היא מכירה את שאר הבנות ואת מאמא מורטון (קווין לטיפה) רודפת הבצע וגם מגלה שוולמה קלי מואשמת ברצח. לאחר שרוקסי שוכרת את שרותיו של עו"ד בילי פלין (ריצ'רד גיר), היא הופכת מפורסמת ולמושא השנאה של ולמה. אך אור הזרקורים יורד כשמגיעה אסירה חדשה שביצעה פשע יותר מחריד. האם רוקסי תצליח להגשים את חלומה להיות מפורסמת? ומה לגבי הפשע שביצעה - האם תינמק בכלא או שתצא זכאית?

לאחרונה עלתה בארץ הגרסה הבימתית מטעם התיאטרון הארצי ומככבים בה שלל כוכבים כמו אנה ארונוב/לינוי אשרם בתפקיד מונה, מירי מסיקה כמאמא מורטון, רן דנקר כבילי פלין, הזמרת והשחקנית רוני דלומי בתור רוקסי הארט ולנעליה של ולמה קלי נכנסה השחקנית הדר אנג'ל שהחליפה את רונה לי-שמעון שיצאה לחופשת לידה. מי שהופקד לביים את ההצגה המרהיבה הזו הוא הבמאי אלדר גוהר גרויסמן ("בילי אליוט", "רוקדים עם כוכבים").

"מאז ועד היום, אנשים אוהבים סיפורים על סקנדלים, פרסום, ומציצנות לחיי אחרים, זה לא השתנה. זה רק התעצם יחד עם התפתחות הטכנולוגיה. במקום כותרת בעיתון, היום זה פוסט ברשת חברתית כזו או אחרת. אבל הציניות, הצחוק המר, והשאיפה ל־15 דקות תהילה הם נצחיים", אומר גרויסמן וזה לדעתו מה שהופך את המחזמר לרלוונטי.

אתה רואה הקבלה בין התקופה שבה המחזה מתרחש לבין המציאות כיום?

"שנות ה-20 בארה"ב היו תקופה מופרעת של אובדן ערכים, היום לצערי אובדן הערכים מתבטא בין היתר באיך שאנחנו מתנהגים אחד כלפי השני".

מה משך אותך לביים דווקא את "שיקגו"?

"קודם כל 'שיקגו' הוא מחזמר אייקוני, על זמני, עם סיפור ומוזיקה שכמעט ואין כאלו. מחזמר שמצד אחד מבקר את תרבות הרייטינג - איזה סוג של אנשים והתנהגויות מקבלות פרסום ומקום בשיח הציבורי ומצד שני זה מחזמר שמאפשר שואו גדול, נוצץ, מלא תשוקה ויצרים. אני אוהב יצירות שנותנות גם את הוואו לעיניים וגם את ה'רגע… זה עלינו' למחשבה".

(הבמאי אלדר גוהר גרויסמן) רוב הצופים שמגיעים צפו בסרט קודם לכן, לא היה חשש?

"אני לא מונע מחשש ואני לא מנסה להתחרות לא בסרטים ולא בגרסאות בימתיות אחרות. כשאני ניגש לחומר והוא מרגש אותי ואני מתחבר אליו, אני קודם כל מנסה לשים את האצבע על מה מסקרן אותי בחומר הזה, איפה הסוד שאני רוצה לחשוף מתוך המחזה. הסרט מופלא בעיניי, אבל מחזמר חי על במה זו חיה אחרת - הקסם קורה מול העיניים, בלי פילטרים, עם זיעת השחקנים על הבמה. לא פחדתי מההשוואה - להפך, היא דחפה אותי לתת לצופים חוויה שאי אפשר לקבל במסך".

איך ניגשת ליצור פרשנות משלך למחזה?

"במהלך העבודה עם היוצרים הנוספים - ניב מנור על התפאורה, קרן גרנק על התאורה, מיכל שי על הכוריאוגרפיה, ליאור רונן על העיבודים המוזיקליים - התחדדה אצלנו ההבנה שבניגוד למחזמר המאוד 'פשוט' בימתית בגרסת המקור, אנחנו צריכים להביא לידי ביטוי את העולם היצרי, תשוקתי, מיני ואימפולסיבי שהמחזה מאפשר לנו. אני חושב שהצלחנו להביא שפה ויזואלית אחרת לגמרי מהמקור. אנחנו לא עושים קופי־פייסט. ההומור, הקצב, החוצפה - יש לזה גוון אחר מהמקור שמתקרב לאנרגיה פה".

ומה לגבי השינויים המגדריים שנעשו?

"אני חושב שהם מתאימים בדיוק לרוח של 'שיקגו' - יצירה שתמיד הייתה נועזת ושוברת מסגרות. הפרשנות למחזה לא אמורה להיות כמו מוזיאון, אלא משהו חי ונושם. אם ההפקה מצליחה להפתיע גם ב־2025 זה סימן שעשינו משהו נכון".

(מתוך המחזה "שיקגו". צילום: רועי ויינברג)

האם היה לך חזון ברור מההתחלה או שזה התפתח?

"העולם הוויזואלי היה לי די ברור לי מהתחלה. זה אחד מהחומרים המוזיקליים שאתה תמיד מפנטז לביים. האופן שבו זה קרה, זה תמיד תהליך: חזרות, מפגשים עם שחקנים, רעיונות שצצים פתאום. אני מאמין שחזון טוב יודע גם להיות גמיש".

מה היה האתגר הכי גדול בבימוי ההפקה הזו?

"אני חושב שהאתגר בכל הפקה בסדר גודל כזה זה לא ללכת לאיבוד בשואו ובספקטקל אלא תמיד להציף את המקומות הרגשיים של המחזה. בלי לב אין הצגה".

אלדר עבד בעבר עם חלק מהקאסט - רוני דלומי, רונה לי שמעון, מירי מסיקה, רן דנקר ואנה ארונוב. הוא הסביר להם על הדמויות ומה הם הולכים לעשות עם החומר והם נסחפו אחרי זה ונתנו בו את אמונם. "כשאני בוחר שחקן/נית, אני מחפש לא רק קול וריקוד אלא נשמה שמתאימה לדמות. רוני, הגר, רן, מירי ואנה – כל אחד מהם הביא את האישיות והכישרון שלו עד הסוף, וביחד נוצר קסם", הוא מספר.

אתה עובד כרגע על המחזמר ״סיפור הפרברים״ בתיאטרון בית ליסין - האם העבודה עליו דומה או שונה מ"שיקגו"?

"שונה מאוד! ב'שיקגו' יש המון הומור ציני וחוצפה. ב'סיפור הפרברים' זה רגש, רומנטיקה, כאב ואהבה גדולה. שניהם מצריכים דיוק וכבוד ליצירה המקורית ועם זאת אני תמיד מנסה להביא את הפרשנות שלי למחזה בשביל שהמפגש בין חומר שמוגדר כקלאסיקה לבין הקהל של היום ייצור את החשמל הזה שקיים רק בתיאטרון".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret הצגה

מיכל ליבר רונן - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !