שחיתות שלטונית, איום על חופש העיתונות ופגיעה בזכות הציבור לדעת. לא, זו לא רק רשימת הנושאים על סדר היום הציבורי בעולם כעת, אלא העניינים שבליבו של הסרט "כל אנשי הנשיא", שחוגג בדיוק היום 50 שנים לצאתו. אז איך הגיעה דרמת העיתונות הזו למעמדה העל-זמני ומה ניתן ללמוד ממנה על קולנוע פוליטי?
"חשבתי לעצמי : איזה אדם מזויף!", אמר לימים כוכב הקולנוע רוברט רדפורד על הרושם הראשוני מריצ'רד ניקסון, אותו פגש בגיל 13, כשזכה בתחרות טניס מקומית בלוס אנג'לס. מאז הפך רדפורד לאחד מהשמות הגדולים ביותר בעולם – כוכב הוליוודי פר אקסלנס, שחקן יפה תואר שמככב בלהיטים כמו "קיד וקסידי", "העוקץ" ו"כך היינו".
ניקסון, מצידו, הפך לנשיא בלב אחת התקופות הבוערות ביותר בתולדות ההיסטוריה האמריקאית – פרעות ברחובות, המתח הגזעי בשיאו ומלחמת וייטנאם ממשיכה לגבות עשרות קורבנות מדי יום. נשיאותו של ניקסון לא רק שהחריפה את אלו, ואופיינה ברדיפה והשתקה פוליטית, אלא זו שהובילה לסקנדל הפוליטי הגדול שראתה ארצות הברית: פרשת ווטרגייט, כשמכשירי ציתות הושתלו בוועידת המפלגה הדמוקרטית, במטרה להוביל לבחירתו מחדש של הנשיא הרפובליקני ב-1972.
אז, הצטלבו דרכיהם של רדפורד וניקסון שוב, לא בדרכים להן ציפו. בעודו מקדם את הסאטירה הפוליטית "המועמד", שמע לראשונה הכוכב ההוליוודי על הפרשייה. במהרה, הוא פנה לשני העיתונאים בחזית חקירת האמת – בוב וודוורד וקארל ברנסטין מעיתון ה"וושינגטון פוסט". רדפורד רדף אחרי השניים במטרה להביא את חקירתם למסך הגדול ולידיעת הציבור; אלו, עמוק בלב החשש מרדיפה פוליטית ולחצים מהממונים עליהם, העדיפו "לסנן" אותו ("הם לא ענו לשיחות שלי פעם אחר פעם", אמר רדפורד ב-2022). ארבע שנים אחר כך, אחרי ההתפטרות המתוקשרת של ניקסון (והראשונה מסוגה) ורב-מכר מצד וודוורד וברנסטין, הגיח "כל אנשי הנשיא" ("All the President’s Men") לאוויר העולם – כשלנעלי השניים נכנסו (בהתאמה) רדפורד ודסטין הופמן. 50 שנים אחרי שעלה לאקרנים, סרטו של אלן ג'יי פאקולה ("בחירתה של סופי") הפך לאבי דרמות העיתונות. איך הצליחה דרמה ללא טוויסטים או טריקים מיוחדים להישאר כה טרייה בזיכרון הציבורי אחרי כל כך הרבה שנים? ומה אפשר ללמוד מכך על פוטנציאל ההשפעה של קולנוע פוליטי?
אולי ראוי להבין קודם את האקלים הפוליטי שבו צץ "כל אנשי הנשיא". שנות ה-70 היו לאחד מהעשורים הקודרים ביותר בהיסטוריה האמריקאית העכשווית, רחוק מאותו זוהר פטריוטי שהמעצמה חרטה על דגלה. עמוס בגלי פשיעה, שפל כלכלי, פרשיות שחיתות (ובראשון ווטרגייט), מלחמות עקובות מדם ותחושת פרנויה כללית. הקולנוע, דאז בלב תקופת "הוליווד החדשה" - שהעזה לקחת סיכונים גדולים יותר מפעם ולהעניק לבמאים את האפשרות להגשים את חזונם המלא - הסתכל למציאות בעיניים וברא ז'אנר חדש-ישן: בחלקו פילם נואר (כעת "ניאו נואר"), בחלקו מותחן פוליטי. כך, הבלש המיוסר כבר אינו נכנס למערבולת שקרים של "פאם פאטאל" זו או אחרת, אלא מאוים על ידי גורמים גדולים הרבה יותר - פקידי ממשל או סוכנים אפלוליים - שהופכים את מסעו למציאת האמת למיותר מלכתחילה; הגורל כבר לא בידיו.
בין קלאסיקות כמו "צ'יינהטאון" או "שלושת ימי הקונדור" (אף הוא בכיכובו של רוברט רדפורד), בלט במיוחד פאקולה בטרילוגיית מותחני הפרנויה הלא רשמית שלו, שנחתמה עם "כל אנשי הנשיא" ב-1976. דרך "נערת הטלפון והבלש" (או "Klute" במקור) מ-1971 ו"ממבטו של פרנואיד" ב-1974, הציב הבמאי את מיטב כוכבי התקופה (מג'יין פונדה לדונלד סאת'רלנד ועד וורן בייטי) אל מול המציאות האמריקאית העגומה: אפרורית ואכזרית, בה אין על מי לסמוך וכל ניסיון לשנות אותה מוביל לסיומת טרגית במיוחד עבור הגיבורים, רחוק מהסוף ההוליוודי הזוהר שכולנו מכירים.
במובן הזה, "כל אנשי הנשיא" שונה מקודמיו בכך שהוא משאיר צוהר לתקווה – בעיקר בשל העובדה שהסיפור האמיתי עליו הוא מתבסס הסתיים באורח אופטימי יחסית, כשפרשיית השחיתות נחשפה לציבור וניקסון מצא את עצמו מחוץ לחיים הפוליטיים. עדיין, כוחה של הדרמה הזו נשען על אותו ניסיון של פאקולה להראות כמה קטן האזרח הפשוט אל מול כוחות בירוקרטיים מסואבים. גיבורי הסרט, משני צדי החברה האמריקאית - ברנסטין היהודי ו-וודוורד הלבן האמריקאי הקלאסי (בכך ליהוקו של רדפורד לתפקיד הוא בגדר הברקה, כשהוא מסמל שאפילו כוכב הוליוודי נוצץ בקנה מידתו, בו אמריקה כה מתגאה, ניצב מיואש ממצבה הנוכחי) - מבלים את מרבית הסרט בהתרוצצויות וריאיונות עם עדים שונים, מתקתקים במכונות הכתיבה שלהם, מיוזעים וחסרי אונים אל מול המערכת העצומה (זכור במיוחד השוט שבו השניים שוקעים בעבודה בספריית הקונגרס, כשהמצלמה הולכת ומתרחקת – בעודם נשארים מזעריים אל מול המבנה רחב הידיים).
"Follow the money" ("עקבו אחרי הכסף", בתרגום ישיר), אומר המדליף המסתורי "גרון עמוק" (האל הולברוק, "עד קצה העולם") לצמד העיתונאים החוקרים, באמירה שהפכה עם השנים לבלתי נפרדת מפרשיות שחיתות פוליטית. "הם הבינו בדיוק את הבעיטה בבטן והאווירה הקשה שחווינו", אמר השבוע וודוורד בריאיון לעיתון "הגארדיאן" לרגל חגיגות ה-50 לסרט. ואכן, דבר מה במסעם המפרך של העיתונאים לחקר האמת נגע ברבבות האמריקאים שרותקו למסכי הטלוויזיה במשך מספר שנים, עוקבים אחר עלילות ניקסון וגורלה של אמריקה כולה. פתאום ל"גיבורי האומה" יש פנים ושם, וחיים בדיוק כמו לצופים באולם הקולנוע; גבורתם לא מגיעה מכוחות על מיוחדים או מתת אל, אלא מעבודה מקצועית ויסודית. הסובבים אותם, אף הם רחוקים מלהיות "חתיכים הוליוודיים" – שחקני אופי כמו ג'ק וורדן ("שמפו", "להיות שם"), מרטין בלסם ("12 המושבעים"), נד ביטי ("רשת שידור", "נאשוויל") וג'ייסון רוברדס (שגילם את עורך העיתון בן ברדלי, בתפקיד שהעניק לו את פרס האוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר), כולם רודפים אחר דבר אחד – אמת.
השנים חלפו, הפרנויה אף היא; רבים מכוכבי ומושאי הסרט כבר אינם איתנו (רדפורד הלך לעולמו בספטמבר האחרון בגיל 89, והותיר אחריו מורשת מפוארת), אך השחיתות והסיאוב הפוליטי עדיין פה, ואולי רק התעצמו. מאז הפכה העיתונות החוקרת למצרך נדיר, חופש פעילותה נותר בספק (אותו עיתון שהביא למפלתו של ניקסון נמצא כעת בבעלותו של המיליארדר ג'ף בזוס, שמהלך אימים על כותביו במטרה למצוא חן בעיני הנשיא טראמפ) והאמת לדבר אופציונלי.
אולי בצל הרגרסיה הכוללת, הופך "כל אנשי הנשיא" ליותר ויותר אקטואלי, והקולנוע הפוליטי – זה שנותן דרור לבעיות חברתיות או ביטוי ושם לצרות של צופיו, בעוד הוא מנסה להעניק להם תקווה – לנוכח יותר ויותר בתעשייה ההוליוודית המיינסטרימית. רק החודש, 49 שנים אחרי שהפסיד "כל אנשי הנשיא" (לצד מספר סרטים חתרניים ובועטים לא פחות, כמו "רשת שידור" ו"נהג מונית") את פרס האוסקר לדרמת הספורט האהובה "רוקי" (בחירה שנתפסה בדיעבד כטעות, כך קבעו מאות מחברי האקדמיה בסקר אנונימי ב-2015), כבש את טקס האוסקר האחרון סרט פוליטי מובהק, "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון. האם זוהי הדרך קדימה? האם אותן רגישויות שהניעו את עבודתו של פאקולה בשנות ה-70 נמצאות גם בעבודתם של במאים עכשוויים? והאם הקהל חובב הבלוקבאסטרים יפתח את ליבו לסרטים אולי פחות "נעימים"? בין כה וכה, ספק אם "כל אנשי הנשיא" יישכח גם בחלוף עוד 50 שנה.