חדשות קולנוע וסרטים

"ועדת חקירה אמיתית שתציף את האמת זו הדרך היחידה למצוא מזור לנפש האומה"

24/4/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

המחזה "העלמה והמוות" שיצא לפני 36 שנה ומספר על תקופת הדיקטטורה בצ'ילה והרצון לחקור את פשעי המשטר, עובד בעבר לסרט שביים רומן פולנסקי וכעת מגיע לתיאטרון באר שבע להצגה חדשה שבה הטקסט מהעבר מהדהד לישראל של ימינו. מיכל ליבר רונן דיברה עם הבמאי אמיר וולף והשחקנית אפרת בוימולד

לפני 36 שנה יצא לאור המחזה "העלמה והמוות" אודות פולינה, אישה שעונתה ונאנסה בתקופת הדיקטטורה בצ'ילה. שנים לאחר שחרורה מגיע לביתה הרופא רוברטו מירנדה ומשוחח עם בעלה שמונה לוועדה לחקירת פשעי המשטר. כאשר פולינה מזהה שזהו קולו של אחד החוטפים שעינה אותה לקול יצירתו של שוברט "המוות והעלמה", היא מחליטה לדרוש צדק.

דופרמן ביסס את המחזה על חוויתו האישית כשחי תחת איום פוליטי והמחזה הועלה על במות תיאטרון הבימה בשנת 1994 בבימויו של חנן שניר ובכיכובם של ליאורה ריבלין, אלכס פלג ז"ל ואשר צרפתי. באותה שנה גם עלתה לאקרנים הגרסה הקולנועית המותחת עליה הופקד הבמאי רומן פולנסקי בכיכובם של סיגורני וויבר, בן קינגסלי וסטיוארט וילסון. העיבוד הקולנועי של פולנסקי הופך את המחזה לדרמה קולנועית חונקת ומטלטלת, מבלי לאבד את אופיו המוסרי המעורפל. פולנסקי מצמצם את ההתרחשות כמעט לחלל אחד, אך משתמש בקלוז־אפים חדים ובתאורה קודרת כדי להעמיק את תחושת הכליאה הפסיכולוגית.

במקום להכריע בשאלת אשמתו של הרופא, הסרט מתעכב על מבטים, שתיקות והיסוסים, והופך את הצופה לחבר מושבעים חסר ודאות. יחד עם המשחק הטוטאלי של השחקנים, בראשם סיגורני וויבר שמגלמת את התפקיד הראשי, נוצר סרט חזק, מטלטל שאינו עוסק רק בנקמה או בצדק, אלא בכוחו של הקולנוע לערער על אמת אחת ולחשוף עד כמה הזיכרון הוא שדה קרב.

(אפרת בוימולד בהצגה "העלמה והמוות". צילום: מעין קאופמן).

כעת עולה הגרסה הבימתית של תיאטרון באר שבע בבימויו של אמיר וולף יחד עם השחקנים אפרת בוימולד, רון ביטרמן ויואב דונט. מי היה מאמין שהמחזה שנכתב על ידי הסופר ומחזאי הצ'יליאני-אמריקאי אריאל דורפמן בשנת 1990 יתכתב כל כך עם מציאות החיים הישראלית של שנת 2026. תפסתי לשיחה את הבמאי, אמיר וולף ואת השחקנית הראשית, אפרת בוימולד.

אמיר, מה משך אותך לביים את "העלמה והמוות" דווקא עכשיו בהקשר הישראלי העכשווי?

"כשאיה קפלן, המנהלת האמנותית של התיאטרון, הציעה לי לביים את המחזה זה היה אחרי שחיפשנו במשך תקופה פרויקט בשבילי לביים לאחר שסיימתי את 'כל החיים לפניו' . אני מאוד התלהבתי כי זכרתי שבתיכון מאוד אהבתי את המחזה ואהבתי גם את הסרט של פולנסקי. זכרתי אותו כמשהו מאוד חזק ואני אוהב לראות את הז'אנר הזה על הבמה. לטעמי אין אותו מספיק, הוא קיים יותר בקולנוע מאשר בתיאטרון דרמת המתח הפסיכולוגי. כשקראתי שוב את המחזה הופתעתי לגלות שהוא אפילו 'השתפר' ממה שזכרתי".

האם אחרי 7 באוקטובר המחזה קיבל עבורך משמעות אחרת?

"כשקוראים את המחזה הזה בישראל של היום פוסט 7.10 פתאום מילים מסוימות שקיימות במחזה ובסיפור העלילה כמו אונס או ועדת חקירה ממלכתית או כל הניסיון והמאבק של פולינה שצדק יעשה והשאלה איך מגיעים לזה - האם דרך משפט ועל ידי החוק או דרך נקמה. כל הדבר הזה נעשה סופר רלוונטי וכאילו המחזה קיבל עוד קומה. כלומר, דברים שלא היו כשקראתי אותו וצפיתי בו בשנות התשעים פתאום מתקיימים היום בישראל של 2026 בעוצמות מאוד חזקות. המחזה מדבר על צ'ילה של שנות התשעים ופתאום רגעים ומושגים בו מהדהדים מאוד חזק אלינו כאן ועכשיו היום". ⁠

המחזה עובד לסרט קולנועי - האם הוא השפיע עליך בבניית השפה הבימתית?

"לא ראיתי את הסרט של פולנסקי הרבה מאוד זמן וכשקיבלתי על עצמי לביים את המחזה החלטתי בכוונה לא לצפות בו שוב. אני משתדל שלא לצפות בחומרים קיימים כדי לא להיות מושפע ולנסות לדייק בעצמי את השפה הוויזואלית. אבל כן, בקריאת המחזה יש תחושה מאוד חזקה של קולנוע וזה היה אחד הדברים הראשונים שהיה ברור לי שאני רוצה להנכיח על הבמה. זה כלי שאני עובד איתו, משם אני מגיע ואת זה למדתי. הייתה לי התחושה שפה זה מתבקש.

יש רגעים במחזה שהיא מקליטה אותו בטייפ רקורדר ואני לקחתי את כל המקומות האלה והעברתי למצלמת וידאו ואנחנו זוכים לקלוז-אפים של השחקנים ולא לראות אותם כמו שאנחנו רגילים ביתאטרון בלונג שוט אלא להתקרב וממש לראות את הבעת פניהם והעיניים מדברות. במחזה כזה שבו יש סודות רבים ומתח ומה אמיתי ומה לא ומה על השולחן ומה מוסתר, הקלוז אפ פה מדבר חזק מאו. הבמה באיזשהו שלב מתחילה להסתובב כמו דולי של מצלמה. המחזה ממשיך להתקיים אבל עובר להיות מאחור ודווקא הדמות שמאזינה הופכת להיות מקדימה. הבמה עוזרת לדמות תנועת מצלמה שמחפשת כל הזמן מתחת לטקסטים ולהתנהלות את הסודות שמוחבאים ואת האמת שמוצפנת ושפאולינה מנסה לגלות".

האם התלבטת אם להעלות חומר כל כך טעון בתקופה שבה הפצע פתוח?

"מבחינתי זה היה מובן מאליו שצריך להעלות אותו. ניסיתי לטפל בו ברגישות המתבקשת. אני חושב שזה מחזה ששואל שאלות ולא בהכרח נותן תשובות והשאלות שהוא שואל היו רלוונטיות לצ'ילה של שנות התשעים ורלוונטיות גם למציאות שלנו כיום".

איך הייתה העבודה עם השחקנים?

"פשוט מצוינת, בעיקר בזכות העובדה שמדובר בשחקנים פשוט מצוינים. זה באמת מחזה אדיר מבחינת האופציות שהוא נותן ומעניק לבמאי ולשחקנים. זה מחזה שעקרונית אם לא היה לנו דדליין היינו יכולים להמשיך לעבוד עליו עד עכשיו כי כל יום אתה מגלה בו משהו חדש. אם עומדים ומנערים את הטקסט, אז כל פעם נופלת בין השורות והמילים תובנה חדשה. גם עשינו יום צילום לקטעי הווידאו והם ניתבו את האנרגיה אחרת, לא לקהל כמו בחדר חזרות, אלא לפריים. לראות את הנימים הכי קטנים של ההופעה שלהם, היה בזה מבחינתי משהו אדיר".

(הבמאי אמיר וולף. צילום: שמחה ברבירו)

אפרת, הדמות שלך נעה בין שבריריות לעוצמה קיצונית. איך בנית את המורכבות הזו?

"לשמחתי, התמודדתי כאן עם מחזה כתוב היטב, שסיפק לי את כל שאני צריכה לבנית דמות מורכבת ומעניינת. פאולינה בהחלט כתובה כדמות מורכבת, שנעה בין שבריריות לעוצמה, והתחברתי אליה עמוקות. אני מזהה גם בעצמי שילוב כזה, וכך גם מצאתי את החיבור האישי". ⁠

מה היה הרגע הקשה ביותר רגשית בחזרות?

"היו לא מעט רגעים קשים. במיוחד כאשר הרגשנו את הממשק של המחזה למה שקורה היום סביבנו בישראל. בתקופת החזרות, בכל כמה ימים נחשפנו לכתבה אחרת בחדשות על חטוף או חטופה שסיפרו את סיפורי הזוועה מהחטיפה ומהשבי. הייתי מגיעה לחדר החזרות בבוקר, לאחר שצפיתי בערב הקודם בכתבה, ולא מצליחה שלא למצוא את החיבור. זה הסעיר והעציב אותי, בכל פעם מחדש".

הדמות נושאת טראומה אלימה מהעבר. האם העבודה על התפקיד קיבלה הדהוד אישי או רגשי בעקבות ה-7 באוקטובר?

"כמובן שכן. יש למחזה הדהוד משמעותי בתקופה הנוכחית, וזה כמובן השפיע עליי ברמה האישית. אני זוכרת באופן מיוחד את הכתבה על רומי גונן, שצפיתי בה בסוף תקופת החזרות. היינו כבר לקראת העלייה של ההצגה, וכשצפיתי ברומי הרגשתי את החיבור לסיפור של פאולינה. רומי הייתה במחשבות שלי וגם בלב כשעלינו עם ההצגה". ⁠

המחזה עוסק גם בנקמה מול צדק. האם השיח הציבורי מאז ה-7 באוקטובר בא לידי ביטוי בדמות?

"בהחלט. אחד הנושאים הבולטים במחזה הוא החשיבות של עשיית דין בריפוי מטראומה. ועדת חקירה אמיתית שתחקור את הפשעים ותציף את האמת, כהכרח קיומי עבור נפגעי הטראומה וגם עבור העם כולו. זו הדרך היחידה למצוא מזור לנפש האומה. זה רלוונטי לצ׳ילה בשנות ה-90, ועוד יותר, לישראל של היום". ⁠

היו לך רגעים שהיה לך קשה להפריד בין הטקסט למציאות?

"לצערי הרב כן. יותר מדי מילים ומשפטים במחזה מתכתבים עם המציאות של היום. הלוואי וזה לא היה כך".

האם צפית בגרסה הקולנועית בכיכובה של סיגורני וויבר ובן קינגסלי? אם כן האם זה השפיע עלייך או שניסית להתרחק מההשוואות?

"לא הכרתי את הסרט לפני. כשהתחלנו לעבוד על המחזה, התלבטתי האם לצפות בו, ולבסוף החלטתי שלא. לא רציתי להיות מושפעת ממנו. רציתי לבנות פאולינה משלי. עכשיו אחרי שההצגה עלתה ואני מרגישה בטוחה ומחוברת לפאולינה שבניתי, אני פנויה ואף סקרנית לצפות בסרט". ⁠

ההצגה משלבת גם מדיום קולנועי, איך הייתה לך צורת העבודה הזו?

"אני מרגישה שהמדיום הקולנועי מאוד תורם להצגה, ותרם לי ברמה האישית בבניית הדמות. הוא מאפשר להעביר רגשות וניואנסים מפורטים ומורכבים ומעצים את מורכבות ההתמודדות של הדמות. אמיר וולף, מעבר להיותו במאי תיאטרון נפלא, הוא גם במאי קולנוע. הוא נושם וחולם את שני המדיומים".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret הצגה

מיכל ליבר רונן - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !