רידלי סקוט (88), מהבמאים הוותיקים ביותר בהוליווד, חוזר אל הקולנוע האפוקליפטי שהפך אותו לשם דבר אי שם בסוף שנות ה-70 וראשית ה-80. "הנוסע השמיני" ו"בלייד ראנר", שני סרטיו החשובים ביותר של סקוט, מציגים עומס מחניק ואפל בגוון אפור ושחור לעומת סרטו החדש המציג שממה ירוקה ריקה מאדם. ב"הנוסע השמיני" (1979), הדיסטופיה מתכנסת לכדי ניכור תאגידי קלסטרופובי על גבי חללית מסע תעשייתית מוזנחת שבו האדם הוא רק בורג מתכלה בשירות "החברה". ב"בלייד ראנר" (1982), הדיסטופיה היא אורבנית, צפופה ומתועשת; לוס אנג'לס העתידנית מצטיירת כמגלופוליס חשוך המוצף בגשם חומצי ושלטי ניאון כביטוי לקפיטליזם דורסני שהטכנולוגיה יצאה בו מכלל שליטה. לעומת זאת, ב"כוכבי הכלב" תפיסת החורבן משנה כיוון לטובת שממה פוסט-אפוקליפטית ירוקה ושקטה. כאן האיום לא נובע מצפיפות או מתאגידים דורסניים, אלא מאימת ההיעדר האנושי בעקבות המגפה. החורבן אינו מוצג עוד דרך פלדה ובטון מפורקים, אלא דרך מרחבים פתוחים ופסטורליים שבהם הטבע החזיר לעצמו את השליטה."כוכבי הכלב" (The Dog Stars) מתגלה יותר כדרמה שקטה ששונה מאוד מהסרטים הראוותניים שהתרגלנו לקבל מסקוט. העלילה מתרחשת בעולם שנחרב על ידי מגפה קטלנית והגיבור המרכזי של הסרט הוא היג, טכנאי וטייס אזרחי לשעבר שמנסה לשמור על שפיות ואנושיות בשדה תעופה נטוש בלב שממה ירוקה. הפעם סקוט בוחר בטון אינטימי וכמעט מדיטטיבי, המזכיר במידה מסוימת את הרגעים השקטים והאנושיים בלהיט הגדול שלו, "להציל את מארק וואטני". לעומת שובר הקופות המשפחתי עם מאט דיימון, הסרט הנוכחי משלב גם התפרצויות עזות של אלימות המזכירות לנו כי הסכנה תמיד אורבת מעבר לאופק.
פרסומת
נקודת החוזק הבולטת של הסרט היא עבודת המשחק של הקאסט. ג'ייקוב אלורדי מספק הופעה מאופקת ומלאת עצב כהיג, וגם בסרט זה הוא בעל נוכחות של כוכב קולנוע קלאסי. לצידו ג'וש ברולין מצוין בתפקיד חייל קשוח לשעבר החולק איתו בית בשדה התעופה הנטוש. מרגרט קוואלי וגאי פירס הם בת ואב המתגוררים בטבע הפראי ואליסון ג'ני הוותיקה בתפקיד שיפתיע את מי שלא צפה בסרטים וסדרות אפוקליפטיות מסוג זה. כולם מספקים הופעות משנה ראויות. עם זאת, מי שגונב את ההצגה הוא דווקא ג'אספר, הכלב הנאמן המלווה את הגיבור, שמספק כמה מהרגעים הנוגעים ללב ביותר בסרט. כל אלה נתמכים בנופים מרהיבים. אף על פי שעלילת הסרט מתרחשת באזור קולורדו שבארה"ב, הנופים הפסטורליים שנראים בסרט צולמו ברובם באיטליה, בעיקר ברמת קנסיליו, בהרי אברוצו, במחוז פריולי-ונציה ג'וליה וביער מנציאנה, לצד צילומי פנים באולפני צ'ינצ'יטה ברומא.למרות השחקנים הנהדרים והנופים המרשימים שנראים נפלא על מסך ה-IMAX, "כוכבי הכלב" סובל מבעיות תסריטאיות קשות. הקצב האיטי שמאפיין את חלקו הראשון של הסרט אינו מחזיק מעמד לאורך זמן מאחר והדמויות לא באמת מעניינות או מורכבות. בחלקו השני של הסרט ישנם מעברים חדים ולא אחידים בין רגעים של התבוננות פילוסופית רוחנית לעניים לסצנות פעולה, מתח ואימה המייצרים תחושה חריפה של חוסר איזון, ומותירים את התחושה שהתסריט שנכתב לא היה מגובש מספיק או שבחדר העריכה חתכו באופן גס את הסרט כדי שהוא לא יהיה ארוך מדי. בכל מקרה, החלקים השונים של הסרט לא מצליחים להתחבר לכדי יצירה שלמה אחת ראויה.
מעבר לבעיות הקצב, הסרט סובל מבעיה אחת נוספת. מאז העונה הראשונה של "המתים המהלכים" אי שם בסוף שנת 2010, צריך להיות ממש מבריקים ומיוחדים כדי להימנע מתחושת מיחזור קשה. כפי שלמדנו מהסדרה המיתולוגית שהציגה במשך 11 עונות ו 177 פרקים, הרוע האנושי גרוע יותר מכל מגיפה או זומבים. בין הבודדים שהצליחו לעשות זאת בשנים האחרונות היו סדרת הלהיט של HBO: "האחרונים מבינינו" או סרט האימה "28 שנה אחרי" וסרט ההמשך שלו "מקדש העצמות". לעומתם "כוכבי הכלב" מרגיש מהר מאוד כיצירה שאינה מחדשת דבר. היעדר תובנה קולנועית מעניינת על הטבע האנושי והעולם המורכב שבו עלילת הסרט מתקיימת הופך את הסרט לאוסף סצנות שכבר ראינו בגרסאות מוצלחות ומרתקות הרבה יותר בעבר הלא ממש רחוק.בעיה נוספת הטמונה בסרט היא הנטייה שלו לגלוש למלודרמטיות וכבדות ראש מוגזמת. הטון הדרמטי של הסרט לוחץ על דוושת הקיטש, מה שגורם לרגעים שאמורים היו להיות מרגשים ועמוקים להרגיש פשטניים, צפויים ואף מלאכותיים. במקום לאפשר לכאב ולאבל על העולם האבוד לנבוע באופן טבעי מתוך הסיטואציה והדמויות, הסרט מתעקש להאכיל את הצופה בכפית ברגשות עזים, מה שפוגע ביכולת להתחבר אל המסע הרגשי של הגיבורים. הגעגועים של היג לאשתו המתה מורכבים מפלאשבקים מעיקים ולא אמינים. היג מתיידד עם קהילת המנוניטים החיים בלב השממה הפוסט-אפוקליפטית ומנסים להגן על ילדיהם מפני המגפה והעולם החיצוני האלים. הניצבים, ביניהם שלל ילדים שכאילו יצאו מגיליון אופנה אמריקאי משפחתי, פשוט בלתי נסבלים מרוב נחמדות מאוסה ומזויפת.מי שיגיע לאולם הקולנוע לצפות בסרט עתיר אקשן קצבי וסוחף בסגנון שוברי הקופות הגדולים והידועים של רידלי סקוט כמו "גלדיאטור", "תלמה ולואיז" או "בלק הוק דאון", צפוי לצאת מאוכזב לחלוטין. מי שמחפש דרמה אנושית, איטית ומאופקת על אבל, בדידות והישרדות בעולם נטוש, ימצא כאן לא מעט רגעים יפים של יופי ויזואלי, משחק איכותי לצד עלילה בנאלית ומשומשת להחריד. סקוט, שהחל את הקריירה שלו בטלוויזיה בראשית שנות ה-60 ומאז סרטו הראשון The Duellists משנת 1977 ביים שלושים סרטי קולנוע שונים לחלוטין זה מזה, ממשיך להוכיח גם בסרטו האחרון שהוא קולנוען נטול עקביות סגנונית ויזואלית ותמטית מובהקת. מאחורי הקריירה ארוכת השנים שלו הוא הוכיח רק דבר אחד: מדובר באיש עסקים מבריק. כבמאי הוא לפעמים מצליח לקלוע למטרה, אבל לרוב מפספס אותה כמו במקרה הנוכחי.
שלח/י
ג'וש ברולין
מרגרט קוואלי
ג'ייקוב אלורדי
סרט בפייסבוק
סרט באינסטגרם
סרט בסנאפצ'ט
סרט ביוטיוב
תוסף סרט לכרום
RSS סרטים וסדרות