פסטיבל הקולנוע בירושלים מציין השנה את מהדורתו ה-43 בין התאריכים 9–19 ביולי. בחלק הראשון של הכתבה - עורך מדור הביקורות באתר עם המלצות על הסרטים הישראליים, בהם סרט הפתיחה "עצמאות" עם אסי כהן, שני סרטים בכיכובה של סנדרה הולר וגם מחווה לרוברטו רוסליני
סרט הפתיחה – עצמאות
ערב הפתיחה החגיגי יתקיים כמו תמיד בבריכת הסולטן מול כ- 5000 צופים וצופות. השנה נבחר לפתוח את הפסטיבל סרטו השני באורך מלא של הקולנוען משה רוזנטל, "עצמאות". זו בחירה אמיצה במיוחד כי לא מדובר בסרט פתיחה שגרתי. סרטו הראשון של רוזנטל, "קריוקי" זכה להצלחה מסחרית נאה אחרי שהוקרן בפסטיבל טרייבקה 2022. "עצמאות" הצליח למרות החרם להשתחל לתחרות הבינלאומית של פסטיבל סאנדנס 2026. העלילה של "עצמאות" מתרחשת בשנת 1987. בועז בן ה-12 מגלה סוד מטלטל על אביו הנערץ מאיר – גילוי שהופך את עולמו ומוביל לתוצאות הרסניות עבור משפחתו. עשור לאחר מכן, בועז רדוף האשמה יוצא למסע שבו הוא ינסה להתמודד עם שדי העבר.
הסרט הוא מסע של דמות דרך פחד, בושה וסליחה. סרט שהוא נוסטלגי, תוסס אבל גם טרגי, שקט ואפלולי. זהו סרט שיכה בכם אבל גם יעביר את הקהל תהליך של זיכוך רגשי. אסי כהן מרגש עד דמעות בתפקיד אב המשפחה, עידו טאקו ויאיר מזור המעולים מגלמים את בועז הבוגר והצעיר. הבחירה ב"עצמאות" היא לא רק אמירה אמנותית אמיצה. יש מאחוריה משמעות חברתית ערכית.
קולנוע ישראלי
לאן - יצירת ביכורים עדינה ומהדהדת של אסף מכנס שבכורתו העולמית התקיימה בפסטיבל ברלין האחרון. מאחורי הסרט היפהפה הזה טמונה היכולת להעביר מתחים אישיים ופוליטיים עמוקים ומורכבים באמצעות סיפור פשוט שבמרכזו שני שחקנים מעולים. איהאב סלאמי מגלם את חסן, נהג אובר פלסטיני בן 55, שעובד בלילות ומסיע אנשים שונים ברחבי ברלין. באחת הנסיעות הוא פוגש את אמיר, צעיר ישראלי מבולבל בגילומו של עידו טאקו. במהלך השנתיים שבהם מתרחש הסרט השניים יפגשו עוד מספר פעמים במהלך נסיעות ליליות.
כמו ב"עצמאות", גם ב"לאן" טאקו מספק תצוגת משחק טוטאלית. סרטו של מכנס מספק תקווה זהירה, סוג של אור קטנטן בתוך הטראומה הקולקטיבית. לחובבי "קופה ראשית", דב נבון בדמות הדומה להפליא לאמנון טיטינסקי קופץ לביקור לסצנה קצרצרה ולחובבי סוגה עילית יש מיני קאמבק לישראל ודליה מ"הבורגנים".
הבדחן - אם אהבתם את "האושפיזין", סרטם המשותף הקודם של הבמאי גידי דר והתסריטאי/שחקן/זמר שולי רנד, סרטם החדש "הבדחן" שקיים את בכורתו העולמית בפסטיבל טרייבקה הוא הסרט שאתם חייבים לעצמכם. מוישה היה פעם הבדחן המבוקש ביותר בירושלים, אבל התמכרותו לטיפה המרה הטביעה את הקריירה שלו, עד כדי כך שהוא כבר לא מצליח לפרנס את משפחתו. כאשר עולה בידו של מוישה למצוא סוף סוף שידוך לבתו מעוכבת החיתון, הוא לא מצליח לגייס את סכום הכסף הדרוש לחתונה. כשהוא שומע על חבר ילדות שהתעשר, שמגיע לירושלים כדי לחתן את בנו, מוישה מזהה הזדמנות לפתור את כל בעיותיו - אך מתברר שהמצב הרבה יותר מורכב.
מדובר בקומדיה יהודית חמה, מצחיקה ונוגעת ללב שמתאימה לכל המשפחה. שולי רנד חוגג את דמותו של מוישה גם ברגעים הגבוהים וגם ברגעים הנמוכים. הוא עושה זאת ברגישות ובכבוד. צופית גרנט-רנד גונבת את ההצגה בתפקיד משנה בתפקיד הרעייה של מוישה ומזכירה לקהל איזו שחקנית קולנוע מפוספסת היא. יש לה נוכחות מרשימה על הבד ונקווה שישכילו לתת לה יותר תפקידים. טל פרידמן הוא טל פרידמן וזה כנראה מספיק. הקומיקאי היהודי/אמריקאי אילון גולד כ"בדחן" האמריקאי עושה גם הוא עבודה ראויה. "הבדחן" הוא סרט מסחרי עשוי לעילא ולעילא. גם אם תרבות השנור החרדית לא ממש מצחיקה אותנו במציאות, הסרט הזה יצחיק וירגש את הקהל הרחב.
שעתיד לבוא - בקצה השני של הסקאלה נמצא סרטה השני של רותי פרי-בר שבכורתו העולמית גם התקיימה בפסטיבל טרייבקה במסגרת התחרות הבינלאומית. מלכתחילה מגיעים לסרט הזה עם ציפיות גבוהות, סרטה הקודם "אסיה" זכה ב- 9 פרסי אופיר כולל הסרט הטוב ביותר והשחקניות הטובות ביותר. הוא גם זכה בפרס נורה אפרון לבימוי ופרס השחקנית הטובה ביותר לשירה האס, בפסטיבל טרייבקה 2020. עלילת סרטה החדש "שעתיד לבוא" מתמקדת ביהודית (רונית יודקביץ') שאחרי שבעלה נפטר נותרת לבדה. היא חקלאית במושב בדרום עם חובות שרק הולכים ותופחים ובורחת לאילת בתקווה להתחיל שם חיים חדשים.
אלי (יעקב זדה דניאל הכריזמטי), מנהל מלונית, מזהה את מצוקתה ומסכים להעסיק אותה כחדרנית. למרות הקשיים של אישה בשנות ה-60 לחייה המנסה באומץ מעורר השראה לבנות לעצמה חיים חדשים, היא תגלה שאי אפשר לברוח מהמציאות לנצח וחייבים להתמודד איתה כדי לפתוח דף חדש באמת. "שעתיד לבוא" הוא מה שניתן להגדיר קולנוע שקט, ללא מלודרמה, שמצליח לשמור על טון ריאליסטי מעודן. כמעט ואי אפשר לחוש את המשחק המאופק ונטול המניירות של יודקביץ'. מדובר ב-82 דקות עגמומיות למדי שלא מספקות תשובות קלות או הנחות לקהל. ניתן להעריך את הניסיון והאומץ ביצירת סרט זה, כדאי לצפות בו לפחות פעם אחת.
פעמיים סנדרה הולר
רוז - סרטו של הבמאי האוסטרי, מרקוס שליינצר עוסק בשאלות של זהות וקבלה. ניתן להגדיר את היצירה הזאת כ"בנים אינם בוכים" במאה ה-17. חייל מסתורי, צנוע ומשונה למראה (סנדרה הולר, "פרוייקט הייל מרי", "אנטומיה של נפילה"), מגיע לכפר קטן ומכריז על עצמו בפני התושבים הספקנים כיורש של שטח אדמה. הוא מציג מסמכים רשמיים שמגבים זאת. למרות החשדנות הראשונית, אנשי הכפר מאמצים אותו לקהילתם ואיש מהם לא מעלה על דעתו איזה סוד הוא מסתיר. ככל שהחייל הופך להיות חלק משמעותי יותר ויותר בכפר, חבל האמת מתהדק סביב צווארו. בפסטיבל ברלין האחרון הולר זכתה בפרס המשחק הטוב ביותר. יש לציין לטובה את הצילום המרהיב, האיפור וגם השחזור התקופתי.
ארץ אבות - סרטו של פאבל פאבליקובסקי ("אהבה בימים קרים", זוכה האוסקר "אידה"), שבו הולר מוכיחה שוב שהיא אחת השחקניות הטובות ביותר בדורנו. פאבליקובסקי זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון, פרס שחלק עם צמד הבמאים של הסרט "הכדור השחור" (שגם הוא מוקרן בירושלים). הסרט שצולם בשחור-לבן מבוסס על מסע בגרמניה השסועה של שנת 1949 של הסופר הגרמני זוכה פרס נובל תומאס מאן (האנס צישלר) ובתו אריקה (הולר). התוצאה לוכדת רגע אינטימי היסטורי המתאר בצורה מזוקקת את מערכת היחסים בין אב לבתו על רקע ההיסטוריה ההולכת ומשתנה לנגד עיניהם. זהו סרט קטן שעוסק בשברון לב אינטימי ולאומי. הוא עמוס ברעיונות ומונולוגים שלעתים ארוכים, אבל בזכות אורכו, רק כ-82 דקות, הוא לא מרגיש עמוס.
מחווה לרוברטו רוסליני
אם עסקינן בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, הפסטיבל עורך מחווה ליצירתו של רוברטו רוסליני ואחד הסרטים שאסור להחמיץ בשום צורה הוא "גרמניה שנת אפס" . הסרט צולם בקיץ 1947 בין חורבותיה האמיתיות של ברלין הכבושה ולוקח את הניאו-ראליזם האיטלקי אל הקצה הקיצוני והחריף ביותר שלו. רוסליני לא רק תיעד את ההרס הפיזי של ברלין שאחרי מלחמת העולם השנייה, אלא השתמש בהרס הזה כדי לשקף את קריסתו המוחלטת של המצפן המוסרי האנושי. במרכז הסרט עומד אדמונד, ילד צעיר שנאלץ להפוך למפרנס הראשי של משפחתו, ומנסה לשרוד. לסרט יש את אחד מרגעי הסיום החזקים בתולדות הקולנוע. זהו סרט שמביט הישר אל התהום של נפש האדם ומציב מראה אכזרית לכל מי שיצפה בו. סרט חובה.
הפחד - הוא שיתוף הפעולה הקולנועי החמישי והאחרון בין רוברטו רוסליני לבת זוגו דאז, אינגריד ברגמן. עם יציאתו לאקרנים, הסרט התקבל בקרירות הן קופתית והן ביקורתית. זהו סרט חריג בקריירה של רוסליני מאחר ומדובר במלודרמה בורגנית נוסחתית המזכירה יותר מותחנים הוליוודים מאותה תקופה. בדיוק ההפך מהקולנוע החברתי שפרסם אותו. הסרט עוסק באישה נשואה (ברגמן) הנסחטת בגלל רומן מחוץ לנישואין. לא בטוח שהבמאי וכוכבת הסרט התכוונו לכך, אבל כמובן הצהובונים התייחסו לכישלון של הסרט כמראה לדעיכת הנישואין של רוסליני/ברגמן. רומן שהתחיל בסקנדל בין-לאומי כאשר השניים עזבו את בני זוגם והסתיים בסרט הנחשב לכישלון אמנותי וכלכלי.
הצילום הפילם-נוארי של הסרט יפהפה אבל התוצאה לא עומדת במבחן הזמן. העוצמה הרגשית הקולוסאלית של הסרט כמעט והופכת אותו לפרודיה על סרטי פילם נואר. "הפחד" נשאר סרט זניח, מטיפני ובנאלי ואם השמות של רוסליני וברגמן לא היו עומדים מאחוריו כנראה הוא לא היה זוכה לעדנה המאוחרת שהוא זכה לה.