בעולם של קולנוע האימה בשנות השמונים, אין סיפורי הצלחה רבים כמו של סם ריימי. היוצר בצעירותו גייס כספים ממשקיעים רבים להפקת "מוות אכזרי" הראשון, שהופק בתקציב זעום ובתנאים קשים. לאחר שישב על המדף למשך כמה שנים, הוא שוחרר לאקרנים והפך לסרט פולחן ואת ריימי לבמאי מצליח במיוחד. עם יציאת הסרט החדש "מוות אכזרי אש", הגיע גם הזמן לדרג את סרטי הסדרה
מקום שישי: מוות אכזרי (1981)
זהו מקרה חריג בנוף של סדרות אימה שהחלו בשנות השמונים, משום שלרוב הסרט הראשון הוא הטוב ביותר בסדרה – ראו ערך של "סיוט ברחוב אלם" או "האלווין". זהו בשום פנים ואופן סרט גרוע, והוא מכיל קסם ייחודי שמתאפשר בעיקר בגלל נסיבות הפקתו בתקציב של 400 אלף דולר בלבד. האפקטים אמנם ירודים, אפילו בהשוואה לתקופת יציאת הסרט, אבל קשה להסתכל היום על עבודת הסטופ-מושן של פלסטלינה ולא להיות מוקסמים. אך המגרעות של סרט זה לא מתחילות ומסתיימות באפקטים, וניכר שהוא סרט ביכורים. הוא לא בטוח אם הוא רוצה להיות רציני או קומי, ומשבר הזהות הזה הופך אותו לפחות מספק לצפייה בהשוואה לשאר סרטי הסדרה.
מקום חמישי: מוות אכזרי אש (2026)
הסרט החדש ביותר בסדרה עושה הרבה דברים נכונים, אבל בהשוואה לאחרים בסדרה, הוא לא מספק הרבה מעבר לחוויית צפייה כיפית ומזעזעת. במובן הזה, הסרט מתפקד מצוין כמחווה להרבה מהמאפיינים של הסרטים הקלאסיים של סם ריימי, כמו צילומים שעוקבים אחר דמויות דרך יערות, או האלימות הגרפית שללא ספק מושפעת מהזרם של הקיצוניות הצרפתית החדשה. אבל סרטים של "מוות אכזרי" יכולים להיות הרבה מעבר לכך.
מקום רביעי: להעיר את השד (2023)
הבמאי לי קרונין לוקח בסרט זה את הקונספט של "מוות אכזרי" הרחק מבקתה ביער בפעם הראשונה, ולתוך בניין דירות עירוני. שינוי זה מלווה בסיפור שמשלב את הרצינות של "מוות רצחני" יחד עם אווירה מעט קומית ומודעת לעצמה. הסיפור שהוא מציג על אימהות סוחף, גם אם לא מביא איתו תובנות חדשניות, ובתור סרט אימה הוא מתפקד נהדר. הוא מפחיד כפי שצריך, יודע להפיג את המתח עם הומור ומשתמש היטב בסביבתו העירונית כדי להביא למסך מצבים שטרם נצפו בסדרה. הסרט אמנם קצת נופל עם סיומו, ונכנע לתפנית אבסורדית, אבל הוא עדיין מוצלח למדי.
מקום שלישי: צבא האופל (1992)
סרט זה נדמה כמו אתגר שסם ריימי לקח על עצמו כדי להשלים את הסוף ההזוי של "מוות אכזרי 2", שלקח את גיבור הסדרה אש אחורה בזמן לימי הביניים. ריימי זונח בסרט זה את האימה כמעט לחלוטין לטובת מעשייה פנטסטית ואפית על מסע בזמן ושיבה הביתה. נושא השדים נשמר גם כאן, אך תופס צורה של מעין יצורי שלדים שמאיימים על הממלכה שבמרכז הסרט. על אף שזהו לא סרט אימה, אי אפשר לנתק אותו מסדרת "מוות אכזרי" בגלל הקשרו העלילתי והוא הלכה למעשה גם אחד הסרטים הטובים ביותר בסדרה. אמנם אין בו עלילה מבריקה במיוחד, אבל החוויה הכיפית שהוא מציע היא ייחודית למדי ומרהיבה.
מקום שני: מוות רצחני (2013)
לקראת צאת סרט זה, הוא שווק בתור עיבוד מודרני של הסרט המקורי, והוא לחלוטין עומד במשימה הזו. הבמאי פדה אלוורז זונח את האלמנטים של קומדיה ומשקיע את מיטב מאמציו להפוך את הסרט לרציני לחלוטין. כדי לקרקע את העלילה, אחת הדמויות הראשיות, מיה, מגיעה עם חבריה לבקתה ביער כדי לאפשר לה להיגמל מסמים. הדיבוק של מיה הופך לאלגוריה מבריקה על תהליך הגמילה, וגם הסרט עצמו צולח במטרתו לזעזע את הצופים.
על אף שהסרט יצא לפני מעל עשור, האפקטים שלו מחזיקים עד היום, ומספר סצנות מתוך הסרט הן מבין הגרפיות ביותר בקולנוע האימה ההוליוודי, כמו הצילומים של חיתוך הלשון של אחת הדמויות או גשם הדמים בסיום הסרט. מעל הכל, "מוות רצחני" מספק לצופים תחושה של איך זה הרגיש לצפות ב"מוות אכזרי" המקורי כשהוא יצא. זה סרט מזעזע ומבחיל, והאדרנלין שתחושות אלו מביאות הופך אותו לחוויית צפייה מרתקת.
מקום ראשון: מוות אכזרי 2 (1987)
בחירתו של סם ריימי שלא לביים סרט המשך ישיר ל"מוות אכזרי" הובילה אותנו לקבלת אחד מסרטי האימה-קומדיה הטובים בכל הזמנים. סרט המשך זה בוחר, במקום זאת, להיות מעין רימייק והמשך בו-זמנית, שמספק לסרט זהות מגובשת שמשלבת בין קומדיית סלפסטיק לבין אימה על-טבעית. השילוב הזה עובד פלאים, ומחזיק עד היום בזכות תפקידו המבריק של ברוס קמפבל בתור אש. הסרט מכיל אינספור שורות אייקוניות כמו "גרובי" ו"תבלע את זה", וגם סצנות בלתי נשכחות כמו מאבקו של אש בידו הכרותה או סצנה שבה הוא הוזה את כל החיות המפוחלצות מסביבו צוחקות יחד איתו. זהו סרט שתענוג לצפות בו שוב ושוב, ולאור כמה שהוא מהנה, הוא ראוי לתואר הטוב ביותר בפרנצ'ייז.