יש רימייקים שבאים והולכים, ויש רימייקים כל כך נצחיים, עד שקל לשכוח שהיה להם בכלל מקור. כזה הוא "הזבוב" – מיצירותיו הנודעות ביותר של מאסטר האימה הקנדי דיוויד קרוננברג וחידוש לסרט מד"ב קאמפי וזול מ-1958. במלאות 40 שנים לצאתו חזרנו למקורות: איך קרם הסרט עור וגידים (ליטרלי), איך הבהיל את העולם כולו וכיצד מל ברוקס קשור לעניין?
"Be Afraid. Be Very Afraid" ("תהיו מפוחדים. תהיו מאוד מפוחדים") – בטח יצא לכם להיתקל בסלוגן הקלישאתי הזה, בין אם על פוסטר של סרט אימה זניח או על הקיר של רכבת הרים. מעטים זוכרים שמהסרט המקורי אותו פרסם אכן היה ראוי לפחד. זהו "הזבוב" ("The Fly"), יצירת המדע הבדיוני/מתח/בודי הורור מ-1986 ששמה על המפה אחת ולתמיד את האדם שמאחוריה – מלך האימה הקנדי, הבמאי דיוויד קרוננברג ("וידיאודרום", "קראש"), לא בדיוק אדם ששמו מסמן "בלוקבאסטר מצליח ופופולרי".
עדיין, 40 שנים בדיוק אחרי – אחרי רווח ראשוני של 60 מיליון דולר (מול תקציב של 15-9 מיליון דולר בלבד), פרס אוסקר אחד לצוות האיפור (על עבודתו המהפכנית על הסרט) והמשך נשכח מ-1989 (ומספר ניסיונות נוספים שלא ראו אור יום) – "הזבוב" נותר בזיכרון הציבורי כאחד מהסרטים המפחידים ביותר שיצרה הוליווד לאורך השנים, זה שישר קופץ לראש – יחד עם דימוי או שניים של כוכב הסרט ג'ף גולדבלום מקיא רפש - למשמע המונח "בודי הורור" (אימה שנסמכת בעיקר על פירוק הגוף האנושי והנוזלים השונים שקיימים בו). זהו לא הישג שיש לזלזל בו, בעיקר בתעשייה שהשתנתה כליל ב-40 השנה האחרונות. אז איך בכלל "הזבוב" קרם עור וגידים?
ראשית כל, העלילה על קצה המזלג. סת' ברונדל (גולדבלום) הוא מדען מבריק אך אקסצנטרי שמגיע לפריצת דרך מדעית: מכשיר טלפורטציה. כשהוא מחליט לבחון אותו על עצמו, זבוב קטן מצליח להשתחל למכונה. במהרה, התוצאות הופכות הרסניות מכפי שחשב, וברונדל הופך אט אט (ומאבד כמה שיניים ושערות בדרך) למפלצת זבובית מחרידה – מול עיניה המאוימות של חברתו האוהבת רוני (ג'ינה דיוויס, "ביטלג'וס", "תלמה ולואיז").
אז למה דווקא "הזבוב"? בואו נחזור אחורה בזמן. הוליווד של 2026 נגועה במחלת רימייקים וחידושים בכל פינה, אך קשה להגיד שאותה התעשייה לא תמיד אהבה את הקונספט של מחזור. "כנגד כל הסיכויים", "היצור", "הדוור מצלצל פעמיים" ו"הבועה" הם רק כמה דוגמאות לחזרתה של הוליווד בשנות ה-80 לסרטי שנות ה-40 וה-50 – בעיקר "פילם נואר" (שהיתרגם למותחנים אירוטיים) וסרטי מד"ב/בי-מוביז – אולי ברקע חזרתה של אמריקה לשפע הכלכלי (על הנייר) שאפיין את אותו עשור זוהר כ-30 שנה קודם לכן.
כך גם היה במקרה הנוכחי, כאשר הזכויות התגלגלו לידיו של המפיק קיפ אוהמן – שהתרשם מהפונטציאל כשקרא את הסיפור המקורי של ג'ורג' לנגלן מ-1957 והשלים את הגרסה הקולנועית הקאמפית מ-1958. אחרי שניסיון ההפקה הראשון כשל ולסיפור נכנס איש העסקים סטיוארט קורנפלד, זה ביקש לפנות לשם מפתיע – הקומיקאי והיוצר היהודי-אמריקאי מל ברוקס.
הבמאי המיתולוגי (שחגג רק לאחרונה 100) מאחורי פרודיות אייקוניות כמו "אוכפים לוהטים" ו"פרנקנשטיין הצעיר" אינו בדיוק האדם הראשון שעולה לראש כשחושבים על אימה אפלה, אך זה התאהב ברעיון – וכפי שהעניק ליוצר אקסצנטרי אחר, דייוויד לינץ', את פריצתו להוליווד מספר שנים קודם לכן עם "איש הפיל" (אותו הפיק בעילום שם) – גם כאן ביקש לפתח כשרונות צעירים ממנו. על הכוונת שלו עמד דייוויד קרוננברג – אמנם כבר שם דבר יחסי בתעשייה האמריקאית, אך גם מי שרבים התקשו לעכל את יצירותיו הגרפיות, המדממות והטעונות פוליטית. קרוננברג, שראה את הסרט המקורי בזמן אמת כנער, חיבב את הרעיון אבל נאלץ לוותר על ההזדמנות כשעבד על סרט חדש – "זיכרון גורלי".
כשהעבודה על זו לבסוף נפלה (תוך שנים מספר יהפוך הסרט לקלאסיקת מד"ב בבימויו של פול ורהובן ובכיכובו של ארנולד שוורצנגר), הצטרף הבמאי הקנדי להפקה בתנאי אחד – שתינתן לו האפשרות לשכתב מחדש לחלוטין את התסריט, כאוות נפשו. "אני זוכר שקראתי את 16 הדפים הראשונים והם היו מזעזעים", אמר לימים על הדראפט הראשוני. אחרי ששמות כמו ג'ון מלקוביץ' ומייקל קיטון הוזכרו כליהוקים פוטנציאליים, סגרו ברוקס וקרוננברג את העסקה עם גולדבלום ודיוויס בתפקידים הראשיים. הסיבה? השניים היו זוג בחיים האמיתיים באותו הזמן (מה שתרם לכימיה על המסך, בעיני הבמאי), ולגולדבלום – בניגוד לאחרים – לא הייתה כל בעיה לעבור שגרה יומיומית מפרכת של איפור כדי להפוך אותו למפלצת הקולנועית. הסרט סוף כל סוף יצא לדרך.
"הזבוב" גרסת 1986 היה להרבה מעבר ל"בי-מובי" משודרג או יצירה שנסמכת בעיקר על הגעלת הצופים ובידור זול. תחת ידיו של קרוננברג, הפך הסרט בעיקר לסיפור על מה שלא נראה על המסך – אלגוריה לפגעי ההזדקנות, אובדן צלם אנוש בצל מחלות סופניות והתהייה התמידית על מה קורה לאדם שמעמיד פני אלוהים. ישנן גם התמות החוזרות במרבית סרטיו של הבמאי הקנדי – הפער בין מין למוות, האובססיה של בני האדם לבשר והכוח ההרסני של המכונות. גולדבלום, מי שתמיד הילך על הקו הדק בין אקסצנטריות לשלומיאליות חביבה (גם בפרסונה הציבורית שלו), מגלם את ברונדל לא כארכיטיפ של מדען משוגע שצוחק ברשעות, אלא כאדם נעים הליכות, רומנטי ואף נאיבי שבו מכה "המחלה" ביום אחד בהיר.
קשה שלא להבין מדוע כל כך הרבה צופים – אז וגם היום – פירשו את "הזבוב" כאלגוריה למגפת האיידס, שפשתה בעולם בשנות ה-80, בעיקר בקרב חברי הקהילה הגאה. זו שנפלה כ"גזירה משמיים" על רבים; הפכה אותם ל"מצורעים" בעיני החברה, "מפלצות" שיש לברוח מהן פן תידבק; והביאה עליהם מוות אכזרי, ללא טיפול נראה לעין. קרוננברג עצמו התוודה כי לא חשב על מגפה זו כשכתב על הסרט, וכיוון יותר להליך ההזדקנות או למחלת הסרטן, אך התקשה להכחיש את הרבדים שנוספו לו עם צאתו. "אם לך, או למישהו מאהוביך, יש איידס, בוודאי שתראה את הסרט ותראה את המחלה הזו בתוכו – אך אתה לא חייב להכיר או להתמודד עם זו חלילה בעצמך בשביל להיות מושפע מתהליך ההידרדרות שבסרט ולהגיב עליו באופן רגשי", אמר לימים, "אני חושב שזה מעיד על חוזקת היצירה".
בעידן שבו מנסה האדם יותר ויותר לנצח את פגעי הזמן וזונח את הידע והאנושיות מאחור, הופך "הזבוב" ליצירה אקטואלית ורודפת עוד יותר. זהו לא רק סרט שפתח את שערי הוליווד ליצירה ז'אנרית ככלי ביקורתי מקובל (יחסית) במיינסטרים, אלא זה שעימת את צופיו עם האמת הכואבת מכל: הזמן שלנו כאן על כדור הארץ מוגבל. עדיף שלא נשחק איתו.