"סיסאי", סרטו של דוד גברו, זכה בפרס פיפא זהב FIPA D'OR - פרס לסרט התעודי הטוב ביותר בפסטיבל הטלויזיה היוקרתי פיפא ביאריץ, צרפת.
ערוצי טלויזיה ברחבי אירופה מתכוונים לרכוש את הסרט לשידור. אבנר פיינגלרנט, ראש מחלקת הקולנוע במכללה האקדמית ספיר: "אחד היעדים שהמחלקה לקולנוע בספיר הציבה לעצמה, הוא פיתוח קהילה יוצרת בדרום, בתקווה שזו, תהווה בסיס איתן ויציב להמשיך וליצור בדרום גם לאחר סיום הלימודים ולייצר תעסוקה ומקור גאווה. מחלקת הקולנוע רואה עצמה חממה יצירתית עסקית, ובית חם לבוגריה".
ואכן, הסרט הראשון שנעשה במסגרת פרוייקט בוגרים , הוא סיפור הצלחה: "סיסאי" סרטו של דוד גברו שזכה בפסטיבל הקולנוע בירושלים 2005 בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, זכה בפסטיבל פיפא ביאריץ, אשר נחשב לאחד מהפסטיבלים החשובים ביותר בתחום הטלוויזיה בעולם, ולפסטיבל החשוב ביותר בתחום הטלוויזיה בצרפת. הסרט הופק ע"י דוד גברו, המכללה האקדמית ספיר ויעל שביט, בתמיכת "קרן גשר לקולנוע רב תרבותי" ו"פרויקט קולנוע" (קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות) ובמסגרת שידורי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.
"סיסאי", סרט דוקומנטרי שצולם בישראל ובאתיופיה ונושאו חיפוש זהות, קשר דם, קשרי משפחה, פרידה, אהבה וגעגועים.
סיסאי, חייל בן 20, עלה לארץ מאתיופיה ב-1990. כשהיה בן 12 נפטרה אמו הביולוגית ממחלת הסרטן. הוא גדל בבית משפחת גברו כבן לכל דבר. ההורים המאמצים מלווים אותו בגאווה בכל צעד שהוא עושה: מוביל בחן קבוצת כדורגל מקומית להפסד ומפתח מערכת יחסים עם סיוון, נערה אתיופית. הבימאי- האח, דוד גברו, מלווה את אחיו ומשפחתו מהרגע בו חזר האב מביקור באתיופיה והביא עימו את הבשורה שהוא מצא את אביו הביולוגי של סיסאי, והוא רוצה לפגוש אותו. סיסאי מבולבל מהחדשות שמעמידות אותו מול סיפור חייו הכואב, ומחדדות את תחושת ההחמצה כשהוא מגיע לקברה של האם הביולוגית.
בעוד המשפחה נלהבת מהגילוי של האב, סיסאי מפתיע עם בשורה מבלבלת לא פחות "סיוון בהריון!".
כל דילמות העדה האתיופית בישראל מונחות על כתפיים של בחור צעיר צנום ומקסים. השכנות והמשפחה לא מוכנים לקבל הריון מחוץ לנשואין, הוא מחליט לקחת את עתיד ילדו ברצינות והוא נעתר לנישואין עם סיוון. תהליך הרישום ברבנות מלווה בכל הקשיים והחשדות שמא,סיסאי אינו יהודי כשר. המסע הקולנועי מתעצם כאשר אב ושני בניו, אחד ביולוגי ואחד מאומץ נוסעים לפגוש אב ביולוגי עלום פנים בנופים של אתיופיה, בין שבילי בוץ ומרחבים, נוסעים לזכרונות ולחיים שהיו יכולים להיות להם.