Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: למצוא את הלב באיים אבודים

מאת: אלון רוזנבלום

"איים אבודים" של רשף לוי הוא הסרט הישראלי היחיד בתקופה האחרונה שמעז לצאת נגד הזרם. הזרם הנוראי הזה של סרטים מצטדקים, סרטים שטורחים פעם אחר פעם לבחון את הסכסוך הישראלי פלסטיני, סרטים מלאי רגשות אשם על עצם היותנו ישראלים. לוי גאה להיות ישראלי, הוא גאה במשפחתו, במסורת שלו, בחיים שלו בכפר סבא בשנות השמונים, ואפילו בערוץ הראשון שאחראי על לא מעט זכרונות ילדות נפלאים של מי שעבר את גיל השלושים.

מאז "נודל" המקסים של איילת מנחמי, לא נראתה דרמה משפחתית טובה בקולנוע הישראלי, כזו שכל תפקידה היא לגרום לנו לצחוק ולבכות, לאהוב את הדמויות, להתחבר לסיטואציות ולצאת מהאולם החשוך עם תובנה אחת או שתיים על משמעות המשפחה, נאמנות אישית ואהבת הבריות. זו הסיבה שסביר להניח שסרטו של לוי ישבה את לב הקהל ויהפוך לאחד הסרטים הישראלים המצליחים של השנה.

[*]

רשף לוי התסריטאי הוא ללא ספק טוב יותר מרשף לוי הבמאי. הסרט לא אחיד בבימוי שלו, במשחק, בעריכה וכל הדברים הללו שמבקרי קולנוע אוהבים לחקור לעומק. אולם, במקרה הזה המבקר שבך יוצא להפסקת סיגריה מחוץ לאולם בעוד הצופה שבך נשאר ומקבל את חוסר האחידות שבסרט באהבה, בעיקר בגלל שהסרט עצמו מלא באהבה, לדמויות.

הליהוק בסרט הזה הוא מושלם. למרות שאולי תרימו גבה אם מישהו יגיד לכם שמיכאל מושונוב ואושרי כהן הם אחים תאומים, ושפיני טבגר הוא אחיהם הגדול, אבל בסרט זה נראה הדבר הכי טבעי. הכימייה שבין השחקנים היא מושלמת וכולם עושים עבודה מצויינת.

[*]

להוציא שלושת האחים, הגרעין המרכזי של הסרט מורכב גם מעופר שכטר שמוכיח שהוא לא רק פה גדול אלא גם בעל יכולת לרגש ומשמיל בן ארי, אבי המשפחה, שמנצח באון על קבוצת השחקנים, הוא נוקשה, הוא בעל הומור, הוא כואב, הוא הכי אנושי שיש. אורלי זילברשץ, האמא, עושה עבודה טובה אבל בגלל חוסר זמן מסך גדול התחושה היא שהיא קצת מפוספסת.

בסיום הסרט מודה לוי לבני משפחתו על שלימדו אותו לאהוב, משפט זה חוזר ללוי על שהזכיר לנו כי החוויה הקולנועית אמורה להיות ריגשית ולא שכלתנית ומנוכרת.