Seret מהעבר: 50 שנה למגרש השדים

פעם בעשור, או יותר מזה, עולה למסכי הקולנוע סרט כל כך אייקוני, כזה שמגדיר דור שלם ויותר מכך – הוא מגדיר ז'אנר. יותר מדי זמן לא ראינו סרט כזה ונקווה שבמהרה בימינו, אבל רצונות ומציאות לחוד. הוליווד המודרנית היא הכל חוץ מאחת כזו שיודעת לחדש או לרגש, כל שכן - ממציאה את הגלגל מחדש. בכל ז'אנר תמצאו את הפריקוול, הסיקוול והריקוול עם שינויים קלים עד כבדים לסרט כזה או אחר שאהבתם בעבר.

הדמיון יצא לחל"ת, רק הכסף מדבר והכלי האולטימטיבי של היוצרים בהקשר הזה הוא אך ורק הנוסטלגיה (וגם זה לא תמיד עובד). בתוך כך, אנו מקבלים חדשות לבקרים סרטים שהם לא יותר מצל חיוור של אלו שהקדימו אותם ולעיתים אף הקדימו את זמנם. כך קרה השנה עם "מגרש השדים: המאמינים" המושמץ שהחזיר את אלן בורשטיין לתפקיד שפרסם אותה לפני 50 שנה.

העלילה עוקבת אחר כריס מקניל (בורשטיין) שמבחינה בשינויים דרמטיים ומסוכנים בהתנהגותה של בתה בת ה-12, רייגן. התרחשויות על טבעיות ממשיכות, כולל מיטה שרועדת באלימות, קולות מוזרים, ותנועות בלתי מוסברות. לאחר שכל ההסברים הרפואיים אוזלים, הרופאים ממליצים על גירוש שדים. כריס ביאושה מתייעצת עם קאראס, כומר וגם פסיכיאטר. למרות הספקות שלו, קאראס מחליט לבקש רשות מן הכנסייה לבצע גירוש שדים.

ב"מגרש השדים" צפיתי לראשונה בגיל צעיר אי שם בניינטיז. על אף מרחק הזמן שעבר, עבורי הסרט הזה היה בבחינת משנה תודעה, מבהיל ומלחיץ בו זמנית ובעיקר מפחיד – משהו שיוצרי הז'אנר מתקשים לעשות בימינו אנו (היי, "חמישה לילות אצל פרדי"!). הסרט, שמבוסס על ספרו של ויליאם פיטר באלאטי (1971), הגדיר את ז'אנר האימה מחדש ובייחוד את תת הז'אנר של רוחות, שדים ודיבוק. נסו רגע לדמיין שאתם יושבים באולם הקולנוע, שנת 1973 וילדה תמימה ומסכנה מקיאה לעבר המסך קיא ירוק ודוחה. ברגע אחר היא מסובבת את ראשה ב-360 מעלות. מה שנראה לנו היום כמובן מאליו היה חידוש אמיתי לאותם ימים. ה-CGI של שנות השבעים אם תרצו. "מגרש השדים" בוים על ידי ויליאם פרידקין בשנת 1973. בזמן שבאלאטי כתב את ספרו בשנת 1971, פרידקין עבד על סרט מצליח בז'אנר אחר לגמרי – "הקשר הצרפתי", שזיכה אותו בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר וכן בפרס גלובוס הזהב באותה הקטגוריה. סביר להניח שהזכיות האלו גרמו לאולפני האחים וורנר להושיב אותו בכיסא הבמאי של "מגרש השדים". הסרט, שהציג באופן גרפי יוצא דופן ילדה אחוזת דיבוק, הפך להצלחה מסחררת והיה מועמד ל-10 פרסי אוסקר (סרט אימה להזכירכם). הוא זכה בשני פרסים: הסאונד הטוב ביותר והתסריט המעובד הטוב ביותר. אבל העובדה הכי חשובה על הסרט הזה, בכל הנוגע לפרסי האוסקר לפחות, היא כי הוא סרט האימה הראשון בהיסטוריה שהיה מועמד לפרס בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. ועוד לא ציינתי את ההכנסות המטורפות שלו שעמדו בסך הכל על 441 מיליון דולר ברחבי העולם (הוא הופק בתקציב של 12 מיליון בלבד).

פרסים בצד, ההשפעה של "מגרש השדים" על חובבי התרבות והקולנוע הייתה חסרת תקדים וניכרת גם היום. הוא נחשב לאחד הסרטים המפחידים ביותר שהופקו. המגזין "אנטרטיינמנט וויקלי" הכתיר אותו כמפחיד בכל הזמנים. בנוסף, ספריית הקונגרס האמריקני בחרה בו להישמר בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית. לצד אלו, הסרט כבש אינספור ראשי מצעדי סרטי אימה ודמויות מפחידות.

סוד ההצלחה של "מגרש השדים" אינו טמון רק באלמנטים הגרפיים שלו. הסרט עוסק בנושאים פילוסופיים עמוקים וכבדי משקל. התמה המרכזית שלו היא האמונה ונקודת השבר בין האדם לבין אלוהים. לאב קראס המבצע את הגירוש ולאמה של רייגן, כריס יש תפיסות שונות לגבי אמונה ונקודת המוצא הזו היא המניע של הסרט וזו שגורמת לכל כך הרבה אנשים להתחבר אליו. עובדה זו הופכת אותו לכל כך חשוב ועל זמני – היכולת לדבר על נושא שמעסיק הרבה אנשים באופן כמעט יומיומי לצד תיאורים גרפיים קשים ומפחידים ולבסוף לחבר הכל יחד לתוצר אמנותי מושלם.

לתפקיד האב קראס היו כמה מועמדים כשהבולט ביניהם היה מרלון ברנדו. הבמאי פרידקין התנגד מפני שברנדו כבר היה שם דבר בהוליווד. לבסוף נבחר ג'ייסון מילר לתפקיד. לפני בחירתה של אלן בורסטין לתפקיד האם כריס, ג'יין פונדה ואודרי הפבורן היו מועמדות חזקות. לינדה בלייר ואלן בורסטין נפצעו במהלך הצילומים. כאמור, הסרט מכיל כמה סצנות פיזיות עד כאב ולפחות בשתיים מהן, השחקניות באמת נפגעו.

כדי להוציא רגשות אמיתיים של פחד מהשחקנים שלו על הסט, פרידקין נהג לירות ברובה אמיתי באוויר כדי להבהיל אותם. במקרה אחר הוא סטר לאחד השחקנים כדי "להכניס אותו לדמות". על פי פרידקין, את המשפט החוזר שנאמר במהלך הגירוש The power of Christ compels you הוא שמע בזמן צפייה בגירוש שדים אמיתי בווידאו.

ודאי שמתם לב שבמהלך גירוש השדים בסרט, מפיהן של הדמויות יוצאים אדים המעידים על קור עז. זה אכן היה המצב. פרידקין החליט להציב ארבעה מזגנים שהורידו את הטמפרטורה בחדר ל-40 מעלות מתחת לאפס. עובדה מעניינת נוספת מתרחשת בסצנה שבה האב קראס חולם חלומות מוזרים. בזמן שהוא חולם, על המסך מופיעים הבזקים של פרצוף קריפי למדי. אלו הם בעצם צילומים מתוך טסט לאיפור עבור לינדה בלייר (רייגן) שנערכו בשלב מוקדם יותר בהפקת הסרט. הפלאשים לא היו חלק מהתסריט והבמאי פרידקין החליט לשתול אותם מאוחר יותר.

גם חמישים שנה אחרי, קשה להצביע על סרט אימה שיכול להוות יריב ראוי ל"מגרש השדים". ההצלחה שלו הולידה סרטי המשך, אך אף אחד מהם לא עמד ברף שהציב פרידקין בגאוניותו. כאמור, השנה עלה לאקרנים סרט המשך ישיר המתעלם לחלוטין מכל מה שהגיע אחרי הקלאסיקה של 1973. נאמר זאת בעדינות – "מגרש השדים" ראוי להמשך הרבה יותר ראוי מזה, או שאינו צריך כזה בכלל.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן