יש לי אופי חזק, תמיד עמדתי על שתי הרגליים

"אומרים שקולנוענים לא אוהבים תיאטרון. זו מדיה שונה. אבל שירי ראתה אותי בהצגה 'אל נקמות' בתיאטרון הקאמרי. במאי קולנוע שבוחר שחקן לפי עבודת תיאטרון זה משהו נדיר. שירי היא אישה מאוד אינטליגנטית ועדינה ומבחינתי זה כבוד גדול שהיא לקחה אותי לעבוד איתה. יש בסרט משהו מאוד חזק עם תמה נשית, שהכל מונח על הכתפיים של הנשים", משתפת השחקנית הלנה ירלובה בחוויית העבודה עם הבמאית שירי נבו פרידנטל בסרט "כל מה שאני יכולה" שיצא בסוף השבוע לאקרנים בבתי הקולנוע.

ירלובה היא שחקנית תאטרון וקולנוע ותיקה ומוערכת מאוד ואם השם לא מוכר, בוודאי תזהו את פניה ממסך הטלוויזיה מסדרת הדרמה המשובחת, "שעת אפס" בכאן 11, מהסדרות "הבאר", "המשרד" ו"תא גורדין", וחלקכם אולי יזכרו אותה מתפקידיה הקולנועיים ("קדמה" של עמוס גיתאי. "חמש דקות מפריז" לצד דרור קרן). אך היא בעיקר מוכרת מתפקידיה השונים בתאטרון הקאמרי בו היא משחקת כבר 16 שנים וכרגע מופיעה בו בשלוש הצגות שונות: "הדוד וניה", "לילה בפריז" ו"מותו של סוכן".

ירלובה (57) במקור מקייב ותל אביבית בהווה, אימא לשתי בנות ונמצאת בזוגיות עם גיל ויינברג. כבר בגיל ארבע ידעה שהיא רוצה להיות שחקנית ובגיל 18 הלכה להגשים את חלומה ללמוד משחק במוסקבה שם למדה חמש שנים אינטנסיביות שכוללות תואר שני בתאטרון. בכך נעצרה שושלת הרופאים של משפחת - אימא, אבא, סבא, סבתא וסבא רבא.

[*]

(הלנה ירלובה בסרט "כל מה שאני יכולה". תמונות באדיבות טרנספקס)

בגיל 28 כשהיא עם ילדה בת 3 עלתה ישראל וחצי שנה לאחר מכן הוריה הגיעו בעקבותיה. ההחלטה לעלות נבעה מהתפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה-90'. "לא ידעתי מה זה ישראל. תוך שבועיים החלטתי להישאר ועשיתי עלייה. ומה אגיד? לא טעיתי בגדול", היא נזכרת. בניגוד להרבה עולים שהגיעו בשנות התשעים וחוו הרבה קשיים ותסכול הלנה לא זוכרת קשיים מיוחדים. "יכול להיות שהיו ולדעתי כל מה שהיה, היה טוב. הבנתי שקיבלתי את המקום והוא קיבל אותי", היא מספרת. כשהגיעה לארץ, תאטרון 'גשר' היה עוד בחיתוליו ויבגני אריה ז"ל, מייסד התיאטרון אמר לה לחכות. אבל ירלובה הגיעה עם ילדה אותה הייתה צריכה לפרנס ולכן נכנסה לתאטרון היידישפיל של שמוליק עצמון. החל משנת 1997 הייתה ממייסדות תיאטרון מלנקי ושיחקה ומשחקת בתיאטראות שונים כמו בית ליסין, תיאטרון גשר ותיאטרון חיפה. בתאטרון היידישפיל שיחקה 13.5 שנים ולאחר מכן נקלטה בתאטרון הקאמרי שמשמש לה בית עד היום, כבר 16 שנים.

בשנת 2009 כששיחקה את חנה רובינא בהצגה "היה או לא היה" לצידו של יחזקאל לזרוב נפצעה קשות בתאונת דרכים בדרך חזרה מההצגה. היא הובלה לבית החולים והתנדנדה בין החיים והמוות, אך כבר בשנת 2010 חזרה לשחק בתאטרון. למרות הקרבה למוות והפציעה הקשה שעברה, היא לא מרגישה שחייה השתנו. "עשיתי לפני הכל נכון, אני חושבת. לא שיניתי יחס למשהו".ראיינתי את הלנה לרגל יציאת סרט הביכורים של התסריטאית ובמאית שירי נבו פרידנטל, "כל מה שאני יכולה", שמתמקד בתובעת בשם רעות (אניה בוקשטיין) שמקבלת על עצמה תיק בו צעירה מחליט לתבוע לאחר למעלה מעשור את השכן שלה, איש משפחה על עבירות מין שביצע בה כשהייתה קטינה. במקביל למתחולל בין כותלי בית המשפט, הסרט מראה את הקשר הרומנטי שנרקם בין רעות לסניגור בהליכי גירושין ואת מקורותיה המשפחתיים הרוסיים. הלנה מגלמת את אמה של הגיבורה, ולאור העובדה שלהלנה שתי בנות גדולות ואחת מהן עורכת דין, החיבור היה בלתי נמנע.

[*]

זאת דמות קשה שמתנהגת לבתה בצורה נוקשה עד שמבינים למה.

"אני רואה את זה אחרת. היינו בסינמה סיטי גלילות, במסגרת הקרנה לקבוצת 'רוסיות בלי חוש הומור', והייתי בשוק כי זו קבוצה של חמישים אלף נשים וכולן אמרו 'או, זה כמו אימא שלי'. אני לא חושבת שהיא אימא נוקשה. היא סך הכל אימא. זו אימא סובייטית שעל הכתפיים שלה יש את אימא שלה ואת הילדה והיא צריכה לקחת את כל העגלה קדימה איכשהו. היא עובדת קשה והילדה למדה ונהייתה מישהי והיא רוצה רק את טובתה".

את אניה בוקשטיין היא מכירה הרבה שנים, עוד כששיחקה בתיאטרון 'הקאמרי' בצגה 'גטו'. "אני מאוד אוהבת אותה. היא בנאדם נדיר ושחקנית נפלאה. זה היה קליק מהרגע הראשון כי הופענו פעם ראשונה ביחד. יש המון שחקנים טובים ואנשים טובים אבל היא משהו מיוחד באמת", היא מחמיאה. גם את נטאשה מנור שמגלמת את חברתה היא הכירה לפני. "את נטאשה תמיד אהבתי ואני זוכרת עוד ממוסקבה. היא שיחקה כבר אז תפקידים מאוד מרכזיים ואני עליתי שלוש שנים אחריה ואנחנו ביחסים מאוד קרובים", היא משתפת.

סצנה קשה בסרט התחוללה במסיבת יום ההולדת של הסבתא, בה ירלובה ירדה על בוקשטיין בפני הנוכחים במסיבה. אך ירלובה לא רואה זאת כך. "היא לא ירדה עליה. היא סך הכול אמרה שהיא רוצה להרים כוסית לילדה שלה, שהיא חכמה ומוצלחת אבל צריכה לדעת לפתוח את הלב. היא אמרה עם דמעות בעיניים: 'תפתחי את הלב והכל ייפתח. אם את לא אוהבת אף אחד, אז החיים יהיו ריקים'"

למרות שהסרט קיבל מועמדות אחת בלבד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר, למוני מושונוב שמגלם את הסניגור, הלנה אינה מאוכזבת ומפרגנת למושונוב. "אני מהווה עמוד תמיכה בדמות כדי לתת לה עומק. את מוני אני מכירה טוב ואני לא ראיתי אותו ככה אף פעם. תמיד הוא מאוד חיובי ואהוב ופתאום הוא הציג דמות של איש קר ומנוכר. זה היה וואו".

הסרט שם דגש על בחירות ועל קול נשי. את מרגישה שדברים באמת השתנו עבור נשים?

"אני חושבת שאני לא האדם הנכון שצריך לדבר על זה. יש לי אופי חזק. פעם חשבתי שלא קרה לי שום דבר בגלל האופי שלי. אני תמיד הייתי עומדת על שתי הרגליים, אבל אני לא דוגמה כי יש אחרות עם פחות מזל, עם אופי פחות קשוח".

ירלובה נוטה לקחת על עצמה תפקידים קשים, אך לטענתה "הייתי לוקחת על עצמי הרבה יותר אבל זה מה שאני מקבלת". היא מתרגמת מחזות אך לא רואה ענין בכתיבה או בימוי. בנוסף לקריירת המשחק, מאוד מעסיקה אותה המלחמה באוקראינה והיא פועלת למען משפחתה וחבריה שנמצאים שם. "כל מה שאני יכולה לעשות, אני עושה. זה פשוט לא ייאמן שזה עדין קורה ככה. יש לי הרבה חברים שנשארו במוסקבה. יש כאלה שמפחדים לדבר כי נכנסים לכלא על זה. אנחנו לא גדלנו ככה. אני זוכרת שאסור היה לדבר אבל זה היה פחות עם השנים ופתאום זה קפץ לשנת 37' שזו הייתה תקופת הטרור הקומוניסטי. זה ממש ככה".

בקרוב תעלה סדרת ילדים חדשה בה ירלובה לקחה חלק, היא סיימה לצלם סדרת דרמה בבימויו של איתן צור ומחודש דצמבר תחליף את אודיה קורן בהצגה "פיקוח נפש" בתאטרון הקאמרי לצידה של מיה לנדסמן, עמה שיחקה ב"שעת אפס". "אני כל הזמן חושבת איך לייצר עוד משהו", היא מספרת.