Seret מהעבר: 70 שנה לאורות הבמה

בקאנון הקולנוע, קיימים אולי 3 אייקוני מסך שכל אדם שחי בציוויליזציה מערבית מכיר - מרילין מונרו, ג'יימס דין וצ'ארלי צ'פלין. בעוד השניים הראשונים מסמלים רוח נעורים ומיניות לצד הניצוצות של הוליווד הישנה, צ'פלין תמיד היה דמות חריגה. בין אם בדמותו המפורסמת ביותר - "הנווד" - שלא השתייך אף פעם לשום לאום, גיל או אפילו משפחה (וגם כמעט ולא ניסה אף פעם); מוצאו הזר (בריטי) בתעשייה אמריקאית גרידא; או בחירותיו הלא פופולריות בזמנים שמרניים למדי (מההחלטה להמשיך ולהוציא סרטים אילמים בלב תקופת ה-"Talkies" או להפוך את סרטו המלא המדבר הראשון לסאטירה המגחכת את היטלר, בעוד מדינתו המאמצת ארה"ב נותרת נייטרלית).

למרות כל זאת, חזונו הקולנועי של צ'ארלי צ'פלין נותר רענן וחודר (גם אם רגשני מדי) עד היום. קחו את "אורות הבמה" (“Limelight”) מ-1952 לדוגמה: הסרט שמזקק לתוכו בצורה הישירה ביותר את אופיו של צ'פלין איננו אחד מלהיטיו האילמים, אלא מלודרמת תיאטרון אינטימית ואיטית. איך דווקא הסרט העדין ביותר בפילמוגרפיה של הנווד התזזיתי, שהגיע לחייו באחת מתקופותיו הקריטיות - חקירתו ע"י ועדת החקירה המאיימת שהקים ג'וזף מקארת'י - נותר לא מובחן במשך עשורים? במלאות 70 שנה לצאתו, הנה חזרה לאור הזרקורים ב-"אורות הבמה".

"אורות הבמה" חוזר לעשור השני של המאה ה-20. ליצן ואמן "מיוזיק הול" מחוק ועייף בשם קאבאלרו (צ'פלין) מציל את שכנתו הצעירה, הרקדנית המדוכאת טרי (קלייר בלום) מניסיון התאבדות. קאבלארו חסר העתיד אך מלא התקווה בעבור טרי, מפיח בה מחדש את הרצון לרקוד ולחיות, וללא ידיעתו - גם את אהבתה אליו. אך בעוד טרי מעוניינת לגאול גם את הקריירה של קאבאלרו עצמו, לליצן העצוב תכניות אחרות.

[*]

בדומה לכמה סרטים מרכזיים אחרים שנוצרו באותה תקופה ועסקו בשחקנים (קולנוע ותיאטרון) שירדו מגדולתם ומנסים להתמודד עם שינוי, לטוב או לרע - כדוגמת "שדרות סאנסט", "הכל אודות חווה" (שניהם מ-1950) ו"שיר אשיר בגשם" (1952) - "אורות הבמה" של צ'פלין עורג לימים שהיו והלכו, בהם הראשוניות והתמימות של עולם האמנות הייתה הפוכה מההתפכחות והשבריריות שלו לאחר מלחמת העולם ה-2 (מה שהוביל להתפררותה של הוליווד הקלאסית כעשור לאחר מכן).

ועדיין, "אורות הבמה" שונה במעט מכל אלו - בעוד סרטים אחרים מתת-ז'אנר זה של שנות ה-50 השתמשו בסיפורים פרטניים כדי לעסוק בשינוי המתרחש מתחת לרגלי התעשייה, "אורות הבמה" הוא לא פחות ממואר (ספר זיכרונות) של צ'פלין בעבור צ'פלין. הקומיקאי הבריטי, ילד לאב ואם בעסקי השעשועים של שלהי המאה ה-19, שכרעו תחת העול הכלכלי ונעו כל אחד לדרכו בשלב מאוד מוקדם בחייו של צ'פלין (אביו נטש את הבית ואילו אמו נשלחה למוסד פסיכיאטרי בעודו בן 14), הכיר את עולם הבמה מאז שזכר את עצמו. דרכו לסיבובי הופעות בתחום ה"מיוזיק הול" לא הייתה רחוקה, והמעבר לקולנוע ששם את הדגש על ספקטקל וריגושים - הייתה טבעית לגמרי. כך, בעוד שצ'פלין גרס כי הסרט התבסס דווקא על דמותו של איש הבמה פרנק טיני, אי אפשר שלא לראות ביצירה את דרכו של צ'פלין - ואת דרך אביו (שנפטר כאשר צ'פלין היה בן 12 בלבד, לאחר שנפל להתמכרות לאלכוהול - כמו דמותו של קאבאלרו בסרט) ואמו - על במות התיאטרון: בין אם אלו שוטים מ"מעוף הציפור" שמראים את מאחורי הקלעים ואת המתרחש על הבמה במקביל, או קטעים שלמים שמודגשים למערכוני "מיוזיק הול" ידועים, צ'פלין לא מסתיר את היותו "בדיוק בבית" על סט הסרט. לטענת ההיסטריונים שחקרו את עבודתו וחבריו לסט, ההפקה של "אורות הבמה" הייתה עליזה ואנרגטית עבור הקומיקאי המזדקן - הרגשה לה היה זר בתקופה זו, כאשר הקהל הנאמן שעקב אחריו שנים החל להצטמצם - הן בשל כישלון סרטו הקודם, הקומדיה השחורה "מסייה ורדו" (1947) והן בשל שערוריותיו האישיות, כדוגמת נישואיו לאונה או'ניל (בתו של המחזאי יוג'ין או'ניל) ב-1945, בהיותה בת 18 בלבד.

[*]

התחושה המשפחתית והרלוונטית לא הגיעה רק מהעיסוק בנושא הקרוב למחוזות ילדותו, אלא ככל הנראה בשל הפיכת הפרויקט לפרוייקט משפחתי (א'וניל וחמשת ילדיה, בנו השני סידני צ'פלין - בתפקיד הפסנתרן המוכשר - ואחיו למחצה ווילר דריידן הופיעו כולם בסרט) ובשל נושא אחר הנוגע לליבו, מערכות יחסים עם פער גילאים רב - המשתקף בסרט דרך דמותה המאוהבת של טרי, שמשקפת במידה זו או אחרת את יחסיהם האמיתיים-אך-לא-נוצצים במיוחד של צ'פלין ואו'ניל.

אם כבר בקלייר בלום עסקינן, ראוי לציין שלמרות שהכימיה המדהימה בינה לבין צ'פלין נראית טבעית לחלוטין (דבר הנדיר בסרטיו של הקומיקאי, שלרוב מתעלה על שותפותיו למסך), היה זה תפקידה הראשון של שחקנית התיאטרון בת ה-19 (שעדיין חיה היום), לאחר שחברו של צ'פלין, המחזאי ארתור לורנס, צפה בה ב"המלט" וזיהה בה ישר את אותה מוזה צעירה שחברו חיפש. "יריית הפתיחה הזו הובילה אותה לעבוד עם שלל שמות נוצצים - ריצ'רד ברטון, לורנס אוליבייה, ג'ון גיליגוד ועוד בקריירה של קרוב ל- 70 שנה.

"אורות הבמה" לא היה רק חוויה מונומנטלית עבור בלום הצעירה, אלא גם עבור מכר ותיק של צ'פלין - "פני האבן" באסטר קיטון, שמופיע בסרט כשותפו של קאבאלרו למופע המפורסם. הופעה אייקונית זו - והפעם היחידה בתולדות הקולנוע ששני כוכבי הקומדיה האילמת הופיעו זה לצד זה - כמעט ולא קרתה: צ'פלין העדיף לא לכתוב את התפקיד עבור קיטון, כי האמין כי הוא שולי מדי עבור חברו. היה זה רק לאחר שגילה כי קיטון עובר תקופה קשה במיוחד (בין היתר, בשל חוסר יכולתו לעבור לעולם הסאונד) שהחליט לצרף את חברו לפרויקט, ידיעה אותה קיבל קיטון בהתרגשות רבה.

ועדיין, ביריבות קולנועית כמו ביריבות קולנועית, שמועות צצו כי בעת העריכה צ'פלין חזה בקיטון מתעלה על הופעתו שלו, ומיהר לחתוך כמה שיותר מרגעים אלו כדי לספק לעצמו את הזרקור. המציאות, עם זאת, הייתה טיפה אחרת - לא רק שסצנת ההופעה של השניים בסיום הסרט ניזונה מגישתם השונה של כל אחד מהם לקומדיה (רגשנות מול ניהיליזם), חוקרי צ'פלין טוענים כי היוצר אף "הפריז" עוד יותר בנדיבותו ושחרר את מושכות הבימוי בהם לרוב אחז בחוזקה כדי לאפשר חופש יצירה גדול בהרבה לקיטון בקטעיו הקצרים.

לצערו (ולצערנו), חגיגת הנוסטלגיה של צ'פלין הגיעה לסיום מוקדם הרבה יותר מהצפוי כשנודע לקומיקאי (בעודו מקדם את הסרט בבריטניה) כי אשרת הכניסה שלו לארה"ב בוטלה, בשל קשירת שמו ע"י ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית לקומוניזם, כתוצאה ממחאתו הגוברת כנגד פעילותה של הוועדה האנטי-דמוקרטית. בעוד סרטו החדש הוחרם באמריקה, צ'פלין המאוכזב התמקם מחדש בשוויץ - שם בילה עוד 25 שנה באושר ושלווה עד למותו בגיל 88 ב-1977.

מניעת הפצת "אורות הבמה", עליו טען צ'פלין כי יהיה סרטו האחרון, הניעה אותו לדחות את פרישתו ולהוציא עוד שני סרטים - אמנם מוצלחים וזכורים פחות, אך ללא ספק תוספת קריטית לקורפוס העבודה הכה מגוון של האמן הזה: סאטירת המקארתיזם "מלך בניו-יורק" (1957) והקומדיה הרומנטית בכיכובם של מרלון ברנדו וסופיה לורן, "הרוזנת מהונג קונג" (1967). ב-1972, 20 שנה לאחר צאתו, הוסר מעל "אורות הבמה" החרם, מה שהוביל להצלחתו העצומה ברחבי העולם ולזכייתו בפרס האוסקר באותה השנה, על הפסקול שכתב לו צ'פלין עצמו (זכייתו התחרותית היחידה של היוצר בהיסטוריית טקס זה).

"אורות הבמה" הוא אולי אינו "זמנים מודרניים" או "הנער" – כלומר, לחלוטין אינו השם הראשון שקופץ לנו לראש כשאנו חושבים על יצירתו של צ'פלין; ועדיין, הוא תצוגת מופת של קומדיה מלנכולית על-זמנית (אולי האב הרוחני ל"אבודים בטוקיו") - כזו שיכולה להגיע רק ממוחו של אדם שסבל כל מפלה וניכור בחייו, הביא את עצמו למעמד בינלאומי, רק כדי לראות את עצמו נופל וקם לסירוגין. "זה כל מי שאנחנו: חובבנים. אנו לא חיים מספיק זמן בשביל להיות דבר אחר", אומרת דמותו בסרט. כשקיבל את פרס האוסקר לשם כבוד (השני במספר שלו) באותו הטקס בו הועמד וזכה "אורות הבמה" לראשונה (1973) - לצלילי מחיאות כפיים רועמות במשך 12 דקות (הזמן הארוך ביותר לכך בהיסטוריית הטקס) - צ'ארלי צ'פלין אולי אולי החל לחשוב על עצמו יותר מרק "חובבן".