Seret מהעבר: עשור ליסמין הכחולה

"יש כמות מוגבלת של טראומות שאדם יכול לעבור עד שהוא נשבר ויוצא לצרוח ברחוב". במחשבה ראשונה, הייתם חושבים שמשפט שכזה אמר גבר הלום קרב או אישה שעברה דבר או שניים בחייה, בהבנה מלאה של השלכות חברה פטריארכלית ונצלנית על נשיות. הפירושים המיידים שלנו, שטעונים במוסר מודרני ומעודכן לעשור השלישי של המאה ה-21, נעשים מעורערים או בעייתים בהרבה כשנחשפת מולנו האמת: את שורת המחץ הזו אומרת דמותה של ג'נט "ג'זמין" פרנסס, המגולמת על-ידי השחקנית המעוטרת קייט בלאנשט ("טאר", "קרול") בסרט המעוטר לא פחות "יסמין הכחולה" – פרי עטו של וודי אלן.

כן, עשר שנים עברו מאז ההצלחה הביקורתית והכלכלית האחרונה של האייקון הקולנועי הוותיק והשערורייתי הזה – שהעניקה לו שלוש מועמדויות בטקס פרסי האוסקר באותה השנה, לצד עשרות מועמדויות וזכיות בכל טקס נוצץ אחר (גלובוס הזהב, "BAFTA" וכו'...), כשעל מרביתן רשום שמה של בלאנשט (כולל זכייה שנייה בפרס השחקנית הראשית הטובה ביותר באוסקר), מה שסייע לבסס את מעמדה עוד יותר כשחקנית מתודית, ורסטילית ואיכותית שקשה למצוא שנייה לה.

מאז, סרטיו של אלן דשדשו ברצף ממוחזר, והבמאי-תסריטאי-שחקן-פרסונה קולנועית בן ה-87 הפך בעידן ה"מי טו" לפרסונה נון-גרטה במרבית מדינות העולם, בעיקר בשל הצפת טענותיה של בתו המאומצת דילן על פגיעתו המינית בה בילדותה, שעוררו הד תקשורתי גדול בראשית שנות ה-90 על רקע גירושיו המכוערים מהמוזה שלו, השחקנית מיה פארו. אז איך ראוי להתייחס ל"יסמין הכחולה" בחלוף הזמן? או לביצועיה של בלאנשט בידיו של היוצר? או לאלן ככלל? התשובה, כצפוי, אינה חד משמעית.

ב"יסמין הכחולה", אלן מציג מולנו סיפור דמוי "פרשת מיידוף", אודות ג'זמין פרנסס (בלאנשט), עד לאחרונה בורגנית מדופלמת ואשת החברה הגבוהה, שמאבדת את מעמדה ואורחות חייה ברגע, כשבעלה, איש עסקים חשוב (אלק בולדווין), נעצר בחשד למעילה בכספי לקוחותיו. כעת, ג'זמין נותרת חסרת כל, מנותקת מבנה החורג (אלדן איינריך), נושאת עליה את חרפת הפשע של בעלה (שהספיק להתאבד בתאו בכלא) ומתמודדת עם התמוטטויות עצבים על ימין ועל שמאל. היחידה שנותרה לה ומוכנה לקבל אותה היא אחותה "הפשוטה" מסן פרנסיסקו, ג'ינג'ר (סאלי הוקינס הנהדרת), גם היא קורבן לפשעי בעלה. כעת, על ג'זמין הפריווילגית להתרגל לא רק למעמד חברתי אחר, אלא לתפיסת עולם הפוכה לחלוטין. בלאנשט, שתפקידה לא מוגדר רק על ידי היותה אנטי-גיבורה אלא גם על פי נוכחותה ומאפייניה הפיזיים (מלתחתה האופנתית והיוקרתית בסרט חרגה הרבה מעבר לתקציב ההפקה, והתאפשרה רק בשל קשריהם המשותפים של בלאנשט ואלן בתעשייה), רוקמת דמות שמדומה לזיקית, שנעה מחידוש עצמי אחד לאחר ומאמינה באמונה שלמה בהחלטותיה הנחושות (אם בפן החברתי, כלכלי או בין-אישי), רק כדי להתנגש כל פעם במהירות עם המציאות העגומה.

"צפיתי לא מעט בנשים שונות, שתיתי רוזה פה ושם", אמרה בלאנשט לימים על הליך עיצוב דמותה, "בסופו של דבר שיחקתי את הדמות שוודי כתב, אבל אני חושבת שיש לא מעט נשים כאלו, וכשחקנית את צריכה לעשות מעין חקירה פורנזית בעניין". באופן מסוים, דמותה של בלאנשט, שמעוררת לא פעם בצופה סלידה מוחלטת, אל מול דמותה הנחמדה והתמימה מדי של הוקינס (שלא פעם מייצגת בהופעותיה את גורלו האכזר של טוב לב בחברה צינית) יוצרות את הטרגדיה האמיתית: לא מלודרמטית או נרטיבית, אלא הטרגדיה של כריעה תחת לחצי החברה המודרנית על נשים וקטלוגן לתוך קטגוריות (עשירה/ענייה, אדיבה/אנוכית וכו').

בצורה זו או אחרת, יש להודות שאלן מציג נשיות לא שגרתית ב"יסמין הכחולה" (כזו שהוא יורש – במודע – מהמחזה הנודע של טנסי וויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה"), וזו לא העדות הראשונה לכך בפילמוגרפיה הענפה שלו. לצד דימויים שהתיישנו פחות טוב של "נערה מתחוכמת לצד גבר מבוגר ונוירוטי" ("הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן"), אלן נתן לא פעם במה לפסיכולוגיה הפנימית של נשים – בין אם על סף התמוטטות עצבים ("מלינדה ומלינדה", "בעלים ונשים") או בניסיון לנווט את חייהן בעולם פטריארכלי ("חנה ואחיותיה", "רגשות") – בתקופה שבה אנליזה נפשית ניתנה כמעט בפרט לדמויות גבריות שבורות.

רק השבוע הודיע מנהל התכנית האמנותית של פסטיבל ונציה כי סרטו האחרון של וודי אלן (שהופק אקסלוסיבית בצרפת, לאחר שחברות אמריקאיות הפנו לו עורף), “Coup de chance”, יוקרן מחוץ לתחרות ועמד על הצדקת החלטתו כשנשאל לבעייתיות הבחירה. איך מתמודדים עם האמביוולנטיות הזו בין דמותו הקולנועית של אלן, המהותית לקולנוע ולייצוגיו המודרניים, לבין דמותו הפרסונלית והציבורית של היוצר, שמוגדרת על ידי גבריות רעילה? מה אפשר ללמוד מאותה אמביוולנטיות? אולי העובדה שגם אייקון תרבות אינו חסין מדעת הקהל אם בשמו נקשרת פרשייה מזעזעת; שהאדם ששיווע לטשטש את המציאות והבידיון מצא עצמו נלחם עבור "אמת" שרק הוא ומעטים מאמינים בה; וכי גם אם דמות היא נצחית, קשה לשמור על מורשת תרבותית אם יוצרה לא עושה רבות בעניין.

ועדיין, אזכורים של "Hannukah" בפרקים של "חברים" ו"איך פגשתי את אמא" או כל דבר מ-"תרגיע" ועד "רמזור" ככל הנראה לא היו כאן ללא אלן; ואם ישאלו אתכם על במאי גדול משנות ה-70, רובכם ימנה אותו – לצד ספילברג ו/או סקורסזה לכל היותר; ואם עבודותיו של קארוואג'יו, רוצח מרושע, מוצגות בשלל מוזיאונים ברחבי העולם ושמה של קוקו שאנל, תומכת נאציזם מוצהרת, מתנוסס על פרטי הלבשה יוקרתיים, אז – לטוב ולרע – גם אנחנו נאלץ להתמודד עם השם "וודי אלן" לעוד שנים רבות.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן