Seret מהעבר: 20 שנה לסיפורו של וויל האנטינג

שני עשורים חלפו מאז שיצא הסרט "סיפורו של וויל האנטינג" לאקרנים. מצד אחד שני עשורים זה לא זמן רב מדי ובכל זאת הצפייה בסרט מרגישה כאילו אנחנו מסתכלים אל העבר הרחוק. מאט דיימון ובן אפלק, אז עוד שחקנים מתחילים, שיתפו פעולה בכתיבת התסריט וזכו עליו בפרס האוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. הסרט כמעט ובוים על ידי מל גיבסון, שעבד באותה העת על הסרט "לב אמיץ", ולבסוף בוים על ידי גאס ואן סאנט ("אלפנט"). עם צאתו לאקרנים זכה להכנסות של כ-225 מיליון דולר מתקציב של 10 מיליון בלבד, היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר (מהם זכה בשניים), הזניק את הקריירה של שניים מהכוכבים הגדולים של היום והוליד את הז'אנר ה"בוסטוני" הטיפוסי.

עלילת הסרט מתרחשת בבוסטון ומספרת את סיפורו של וויל האנטינג (מאט דיימון), נער רחוב עם איי.קיו גבוה מאוד, שבמקום להיות נוכח בשיעורים ב-MIT, עובד כשרת באוניברסיטה בשל מצבו הכלכלי. למזלו, פרופסור (סטלאן סקארסגארד), מזהה בסופו של דבר את הפוטנציאל הטמון בו ומאתגר אותו לממש אותו. גאונותו של האנטינג מסתתרת בצל הרישומים הפליליים שלו בהאשמת תקיפה, והוא מחויב להיפגש עם פסיכולוג, ד"ר שון מקגוויר, המגולם על ידי רובין ויליאמס ז"ל. דו שיח בין השניים חושף הרבה על האישיות של כל אחד מהם ומגלה כי גם לדמותו של ויליאמס יש פוטנציאל לא ממומש.

[*]

מה שהופך את הסרט לנצחי היא הדרך בה הוא גורם לגברים לדבר על נושאים שבדרך כלל היו מסרבים לדבר עליהם: חלומות, פחדים, אהבות, תקוות, חולשות, לב שבור, אובדן, משפחה וחברות - את כל הנושאים הללו תוכלו למצוא בתסריט החכם. בשביל וויל, שון הוא יותר מסתם פסיכולוג, הוא חבר ודמות אב כשהוא זקוק לו. שון מבין את וויל מהסיבה הפשוטה שהם דומים, שניהם קורבנות של התעללות הורית שמנסים להתמודד עם אובדן בחייהם.

כמו כל סרט טוב אפשר ללמוד ממנו דבר או שניים. מצד אחד זו דרמה עם סיפור חזק של התגברות על טראומות העבר, אבל בעצם יותר מזה, זה מעין שיעור לחיים. מה ש"סיפורו של וויל האנטינג" בא ללמד אותנו, זה כמה מחסומים אנחנו שמים לעצמנו בתהליך כלשהו. בין אם זה דרך המגננות של וויל או חוסר היכולת של שון להתגבר על העבר הכואב באופן מוחלט. הרגשות האלו הם הדברים שפוגעים בנו בדרך למימוש הפוטנציאל. אין זה אומר כי עלינו לשכוח באופן מוחלט או לומר שאנחנו לא יכולים ללמוד מטעויות העבר, אבל הסרט מדגים לנו שבכדי להיות נחושים ולהשיג את מטרתנו, העבר חייב לשחק תפקיד קטן של מדריך בדרך, אך לא לקבוע את כולה.

מסר נוסף ודי משמעותי שעובר בסרט הוא ערך החברות. לא משנה מי אתה, כמה חכם, אמיץ או קשוח, אי אפשר לשרוד בעולם הזה בלי עזרה. למזלו של וויל יש לו את אפלק בתפקיד חברו הטוב- צ'אקי, הסבל בעל הלב הטוב. הרגע המכונן של הדמות בעלילה של האנטינג, מתרחשת לאחר יום עבודה, כשאפלק אומר שהוא לא מוכן לקבל את תכניתו של וויל להיות סתם עוד אדם פשוט כשהוא יודע שהוא מסוגל ליותר. "אתה לא חייב את זה לעצמך, אתה חייב את זה לי", הוא אומר לו. במונולוג ישנה הבנה עמוקה ומודעות קורעת לב, הכרה בעובדה שוויל יגיע רחוק והוא לא. בכך אפלק מספק לנו את אחד הרגעים הכי זכורים שלו בעולם המשחק.

זה סרט שבו גורלו של בחור צעיר באמת משנה, להרבה אנשים. הסרט מצליח לתעד, בצורה שאולי אדם מבוגר יותר לא היה מצליח, את אינספור האפשרויות של שנות הנעורים. זה סרט בו דמות יכולה לומר לשנייה, מבלי להיות צינית "אתה יכול לעשות כל דבר שתרצה, אתה לא מוגבל על ידי דבר".

דיימון אמנם נותן הופעה ששווה כל פרס אבל אי אפשר להתעלם מויליאמס, למרות זמנו הקצוב על המסך. דמותו של הפסיכולוג אף סייעה לו לזכות באוסקר הראשון והיחיד שלו בקטגוריית "שחקן המשנה הטוב ביותר". הבמאי גאס ואן סנט עושה עבודה מצוינת גם הוא ונותן לסרט גוון מסוים בעזרת צילום מעט אפלולי, כשהוא מצליח להתחמק מהקלישאות המסוגננות. "סיפורו של וויל האנטינג" היה ונשאר עד היום סרט מצוין. החלקים שעבדו עדיין עושים את שלהם ואילו החלקים שלא נסלחים.