Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הסרטים הטובים של 2023 שלא הופצו בישראל

13. אלוהים, אתה שם? זאת אני, מרגרט

קל לקחת כמובן מאליו את העיבוד הקולנועי לספר משנות ה-70. נכון, זוהי בסך הכול דרמת התבגרות נשית קטנה וצנועה שלא זכתה להרבה פרסים או הצלחה מסחררת בקופות (מה שהשתנה כשהסרט עלה לסטרימינג). אך סרטה של קלי פרמון קרייג הוא הבחירה שלי לפרס התסריט המעובד הטוב ביותר השנה מפני שהוא מתעלה בהרבה מעל לקלישאות מתוקף הז'אנר ומחזיר אותנו לגל סרטי ההתבגרות של שנות השמונים (למעשה, לעיתים הרגשתי שאני צופה בסדרה "שלדון הצעיר").

מרגרט (אבי ריידר פורטסון, קאסי מ"אנטמן") נולדה לאם נוצרייה (רייצ'ל מקאדמס הנהדרת) ואב יהודי (הבמאי בני ספדי שהשנה גם כיכב ב"אופנהיימר"), אך הוריה החליטו לגדל אותה בהיעדר דת ולתת לה לבחור כאשר תגדל. לחיפוש אחר זהות של מרגרט תצטרף קבוצת בנות חסרת בושה, זוג סבים נוצריים אדוקים וסבתא יהודייה מגניבה אחת. לאור העלייה באנטישמיות, אין ספק שהסרט הזה יצא רק מספר חודשים מוקדם מדי.

12. American Fiction

המבקרים האמריקאיים חוזים כי סרטו של קורד ג'פרסון (שזו עבודתו הראשונה כבמאי) עלול לקטוף מספר פרסים בטקס פרסי האוסקר הקרוב. ג'פרי רייט ("ווסטוורלד") בתפקידו הטוב ביותר כסופר אפרו-אמריקאי שזוכה לביקורת עוקצנית מצד חברת ההוצאה לאור שלו, שטוענת כי ספרו האחרון הוא לא מספיק "שחור". הסופר המתוסכל מבקר את הממסד שמרוויח מיליונים מבידור שנשען על סטראוטיפים. כדי להוכיח את דבריו, הוא משתמש בשם עט כדי לכתוב ספר "שחור" סטריאוטיפי משלו. הוא לא מאמין כאשר החברה מתקשרת אליו באופן אישי מתוך אמונה שלמה כי הספר המופרך הוא ספר אוטוביוגרפי של אסיר במנוסה. מה שמתחיל כבדיחה מתגלה כהצלחה ומונק נאלץ לשחק את המשחק בלב הצביעות והטירוף שהוא מתיימר לבוז להם.

ג'פרסון, שעבד עד כה כעיתונאי, מתגלה כאחד התסריטאים הארסיים של השנה והבדיחות המרושעות שלו מעבדות את הרומן הדרמטי "מחיקה" של הסופר פרסיבל אוורט, לכדי סרט קומי כביכול קליל לצפייה אך מלא בהומור שחור (כן, דו משמעי) שלועג בערמומיות ללב התעשיה האמריקאית. רייט מחזיק היטב את הסרט על כתפיו עם תפקיד כמעט ופול, גם כוכבת "לא בטוחה" איסה ריי עושה כאן הופעה קצרה ומשעשעת. את הסרט מפיצים כעת אולפני MGM תחת אמזון באופן מוגבל, כנראה שבהמשך גם הסרט יופץ לסטרימינג של אמזון פריים.

11. אלף ואחת

זוכה פרס השופטים של פסטיבל סאנדנס האחרון גם הוא מדבר על הקהילה האפרו-אמריקאית אך מזווית קטנה וצנועה הרבה יותר ביחס ל-" American Fiction". "אלף ואחת" הוא סרטה הראשון והאינטימי של הבמאית איי. וי רוקוול אשר מושכת אותנו לניו-יורק בשנת 1994. העלילה עוקבת אחרי אינז (משוחקת באופן מהפנט ע"י הזמרת והשחקנית טייאנה טיילור), נערה באמצע שנות העשרים של חייה שכבר הספיקה להיכנס להיריון בגיל מוקדם וגם להיכנס מאחורי הסורגים. כאשר היא משתחררת מן הכלא וחוזרת להארלם, אינז נאלצת להתמודד עם בעיה אחרת - הבן שלה מסרב לעזוב אותה. אינז מחליטה להסתכן ומגדלת את בנה, טרי, בסודיות והרחק ממשרדי הרווחה האמריקאיים.

במאים אחרים יבחרו להנגיש את הסיפור לקהל הלבן כמלודרמה סוחטת דמעות, תסריטאים אחרים יבחרו לעצב דמות ראשית שברירה ולא כשירה להורות ("פרויקט פלורידה") או אם שבוחרת לנצל את בנה ("אור הירח"). אך כבר מן הסצנה הראשונה - שבה רוקוול מצלמת את אינז עם זווית Low Angle, הולכת בביטחון בשכונה מלאת גרפיטי וסוחרי סמים - אנו מבינים שיש לנו עסק עם דמות ראשית נחושה שגילה הצעיר איננו מעיד על ניסיון החיים שלה. מכאן, אין שום דבר ב"אלף ואחת" שמרגיש מאולץ או קורבני. במהלך הסרט, אנו רואים את טרי גדל תחת דמות אם תובענית שלא נותנת לו שום הנחות - "אתה לא תגמור כמוני", היא דורשת ואנו גם רואים כיצד האכפתיות והקשיחות של האם מוציאים את הטוב שבטרי.

הסיפור מתגלגל בצורה טבעית ואין בו שום סצנה שתרגיש כמו ניסיון להתערב בפיסה מן החיים או כמניפולציה קולנועית. בניגוד לעשרות סרטים על הארלם והקהילה האפרו-אמריקאית, התמה של הסרט היא אוניברסלית. השכונה הקשה משמשת כרקע בלבד בכדי שהבמאית תוכל לדבר על הורות וחינוך. בסופו של דבר, רוקוול בוחרת להראות שהתכונה החשובה ביותר שהורה צריך היא טיפה של אכפתיות.

10. Raging Grace

סרט הביכורים המפתיע של השנה נוצר בידי הבמאי הפיליפיני-בריטי פריס זרקילה. דרמת מתח רבת טוויסטים העוקבת אחרי ג'וי, עובדת זרה שעובדת ללא אישור עבודה בבתי העשירים של לונדונים כפויי טובה וזאת על מנת להעניק עתיד טוב יותר עבור בתה, גרייס. הצעת עבודה מושכת את ג'וי לעבור לגור באחוזה של משפחת גארט העשירה כדי לעבוד עבור אב המשפחה, שנמצא בתרדמת, ואחייניתו הלחוצה. אך בעוד שג'וי מסתירה את גרייס הקטנה והלא חוקית, גם שני הדיירים מסתירים סוד אחר. כסרט ראשון של הבמאי, בולט היעדר התקציב או השמות הגדולים ב"גרייס הזועמת" אך דווקא הבוסריות החבויה בו מאפשרת לזרקילה ליצור מותחן אינטימי ואישי, מהסוג שלא ראינו מאז ש"תברח" שינה את העולם ובסגנון שהייתי נהנה לראות בפסטיבל אוטופיה.

אם אי פעם התעסקתם בכתיבה ובימוי, ודאי תדעו שזה נורא קשה להחזיק סרט שלם עם ארבע דמויות וכמעט בלוקיישן יחיד. אך זרקילה מוביל אותנו במיומנות בנבכי העלילה ולא נותן לצופה להסיט עין מן המסך. נוסף על הבימוי, בולטות ההופעות של הקאסט הכמעט אנונימי (את דיוויד היימן, המגלם את גארט האב, תזהו מ"אנדור" ו"הנער בפיג'מת הפסים") כשכל אחד מעניק משמעות חדשה למילה טירוף.

9. כשהרוע אורב

בקטגוריית סרט האימה של השנה אורב הסיוט הארגנטינאי, שהוא אחד מהסרטים היחידים בז'אנר שהצליחו לגרום לי לפחד גם בקולנוע אך גם מאוחר יותר בלילה. בכדי לחסוך מכם ספויירים מיותרים, אתאר את העלילה בצורה פשוטה יחסית. ג'ימי ופדרו הם שני אחים החיים בעיירה קטנה ושקטה. ירייה מפתיעה מפרה את השממה הכפרית ומושכת את האחים להתמודד עם שד אכזרי המשתלט על בעלי חיים, ילדים, מבוגרים והורג ללא רחמים.

הבמאי דמיאן רוגנה עושה מספר דברים שהופכים את הסרט שלו לשונה מכל סרט אימה שראיתי בשנה האחרונה. ראשית, השד שלו הוא המתוחכם והאכזרי ביותר שראיתי בז'אנר. אם בעבר השוו את הבמאי ויליאם פרידקין לאנטי-כרייסט על עבודתו ב"מגרש השדים", מעניין כיצד הכנסייה תגיב כאשר רוגנה לוקח את גבולות הז'אנר לקיצון עם השד שלו. שנית, הקצב בסרט הוא פשוט מדהים. במקום להתחיל מסצנה מבהילה ולסיים בסצנה מעט יותר מבהילה (כמו ההמשכון הנוראי של השנה ל"מוות רצחני"), הקצב כאן רק הולך ומתגבר עד שהופך לכאוס מוחלט. רוגנה פותח בדרמה משפחתית המציגה לקהל את הדמויות, אך רק מגביר קצב עד שכל סצנה בסרט הופכת למפחידה יותר ויותר. אך החשוב מכל, נדמה שעבור רוגנה הדמויות והדרמה המשפחתית שעומדת במרכז הסרט באמת חשובות כמו השד.

8. נרקב בשמש

סבסטיאן סילביה, שידוע בעיקר בשל הדרמה הקומית "טיירל", חוזר לשורשיו כבמאי קומדיות אפלות, צנועות אך חסרות רסן. סילביה כתב, ביים וכיכב בקומדיה השחורה המופרעת ביותר שתראו השנה. הסרט מגולל שרשרת אירועים הזויה שמתחילה בחוף נודיסטים ובמפגש בין משפיען רשת (ג'ורדן פירסטמן בתפקיד עצמו) לבמאי במשבר אישי (סילביה בתפקיד עצמו) אך מוביל לרצח לא מכוון, מרדף במחוזות מקסיקו ועוזרת אישית אחת (קאטאלינה סאבדרה שגילמה את אותה דמות ב"לה נינה" מאת אותו במאי) שתעשה הכל כדי להתחמק מצרות.

כל פרט נוסף שאוסיף כדי לתאר את הסרט המופרע הזה רק יעשה נזק או יתברר כהטעיה של הצופה. התמזל מזלי לצפות בסרט כפי שהבמאי התכוון- באולם מלא באוהבי קולנוע. בודדים ברחו מהאולם באמצע המערכה השנייה (ואתם כבר תבינו טוב מאוד למה), אך זה לא מנע משאר האולם להתמוגג מצחוק. אחד הסרטים ההזויים אך מצחיקים של השנה.

לפרויקט סיכום שנה - >> לחצו כאן