ג'ודי פוסטר חוגגת 60: ששת התפקידים הטובים שלה

ג'ודי פוסטר, שחגגה אתמול את יום הולדתה ה-60, התחילה את הקריירה המפוארת שלה בקולנוע כבר כילדה. הוריה התגרשו לפני שנולדה, והיא מעולם לא הכירה את אביה. אמה, מפיקה שחיה עם בת זוג אחרי הגירושין, טיפחה את הקריירה של בתה, ששמה המקורי היה אליסיה, אך הכינוי "ג'ודי" דבק בה והפך לשמה הרשמי. מאז נדמה שהיא לא מפסיקה לשחק, ואף ביימה והפיקה סרטים. על הקריירה המפוארת הזאת, זכתה פוסטר בשני פרסי אוסקר ובשלושה פרסי גלובוס הזהב. היא שחקנית מוערכת, אך גם כוכבת קולנוע, שנוכחותה ממלאת אולמות. בשנת 1992 נבחרה ל"אישה היפה בעולם" על ידי "פיפל מגזין". אבל פוסטר מעולם לא הייתה עוד "פרצוף יפה". הנוכחות הקולנועית שלה ייחודית, ועם היציאה המתוקשרת שלה מהארון בגיל מאוחר יחסית, פוסטר היא גם דוגמה לשינוי שעוברת הוליווד.

בגיל 6 כבר שיחקה בטלוויזיה בסדרות שונות, עד שהגיעה הפריצה הגדולה לקולנוע בסרטו האייקוני של סקורסזה, שגם הוא מציין יום הולדת עגול בימים אלה, "נהג מונית". כמו ילדים כוכבים אחרים, גם פוסטר נאלצה לעשות את המעבר לתפקידים "בוגרים" יותר, ובדרך עשתה גם הפסקה כדי ללמוד באוניברסיטת "ייל", אחת מהאוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארצות הברית, שם התמחתה בספרות אמריקנית וכתבה את התזה שלה על טוני מוריסון. מאוחר יותר קיבלה פוסטר תואר דוקטור לשם כבוד מאותה אוניברסיטה. היא דוברת צרפתית, דבר שאפשר לה לשחק בסרטים צרפתיים, ולדבב את דמותה בגרסאות הצרפתיות לסרטיה. לרגל יום הולדתה, הנה חמשת התפקידים הטובים של השחקנית הייחודית הזאת.

[*]

באגסי מאלון (1976)

סרטו הראשון של הבמאי הבריטי אלן פרקר הוא מיוזיקל על גנגסטרים אמריקניים, עם טוויסט. את תפקידי הגנגסטרים ובנות זוגן מגלמים ילדים. הסרט הוא פרודיה על סרטי גנגסטרים שבו הרובים למשל יורים קצפת במקום כדורים. עם זאת, הוא מבוסס חלקית על אירועים אמיתיים ב"תקופת היובש" בארצות הברית של שנות ה-30 המוקדמות, ועל חייהם של אל קפונה ובאגס מורן, שני פושעים בני התקופה. ג'ודי פוסטר, שהייתה אז כבת 14, מגלמת את תפקיד אהובתו לשעבר של הגיבור, באגסי מאלון, שגולם על ידי כוכב נעורים באותו הזמן, סקוט באיו. החן הכובש של פוסטר נוכח מאוד בסרט המקסים הזה, שזיכה אותה בפרס השחקנית הצעירה והמבטיחה, הבטחה שהיא ממשיכה לקיים עד היום.

נהג מונית (1976)

הסרט הבלתי נשכח של מרטין סקורסזה, זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן.לאחר שטרוויס (רוברט דה נירו) שוחרר ממלחמת וייטנאם, הוא מתחיל לעבוד משמרות לילה כנהג מונית. הוא נעשה בודד וממורמר ככל שהוא מסתכל על החברה האמריקאית ועל הפשע ומבין כמה נמוך הגיעו הערכים של אנשים. הוא מחליט לקחת את העניינים לידיים ולנקות את העיר מהחלאות הנמצאות בה, אך מסתבך בדרך למטרה. פוסטר בתפקיד נערה במעגל הזנות בת 12 שמנסה לברוח מהסרסור שלה ונכנסת למונית של טרוויס שמפתח אובססיה כלפיה.

אם ''רחובות זועמים'' היה כרטיס הכניסה של מרטי להוליווד, אז הסרט הזה שם אותו בקדמת הבמה ומיצב אותו כבמאי בליגה של הגדולים. דמותו של טרוויס ביקל בגילומו של דה נירו הפכה למודל לחיקוי לדמויות הפרש הבודד או לחלופין האנטי גיבור שיבואו בשנים שלאחר הסרט. סקורסזה כמעט באופן די נדיר צולל לתהומות הנפש, והשוטים הבלתי נשכחים של רחובות ניו יורק הכה גדולה ובאותה מידה הכה בודדת, בשילוב משפט מחץ אחד בלתי נשכח – הופכים את הסרט הזה כמעט לשם נרדף לסקורסזה עצמו.

מלון ניו המפשייר (1984)

סרטו של טוני ריצ'רדסון מבוסס על הרומן הנודע של ג'ון אירווינג, שספריו נעים תמיד בין הריאליסטי לסוריאליסטי בהוויה האמריקנית. הסרט לא זכה להצלחה מסחרית, אך המבקרים (כולל הסופר) שיבחו את העיבוד הנאמן למקור הספרותי. הסרט מספר על משפחה מוזרה המקימה מלון מוזר לא פחות בשם מלון ניו המפשייר, העובר גלגולים שונים בארצות שונות. פוסטר מגלמת את פראני, העוברת אונס אכזרי בקמפוס, ומנהלת מערכת יחסים לא שגרתית עם אחיה. אולי אפשר לראות כאן את חיבתה של פוסטר לתפקידי נשים לא שגרתיים, ולנכונות שלה לעסוק בצדדים הקשים של ההוויה והחוויה הנשית, דבר שיבוא לידי ביטוי בסרט שתעשה 4 שנים לאחר מכן, שמתרכז בדמות הנאנסת.

הנאשמים (1988)

הסרט, בבימויו של ג'ונתן קפלן, סיפק לפוסטר תפקיד מאתגר שזיכה אותה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ופרס גלובוס הזהב. זהו תפקיד מכונן עבור פוסטר, שמציגה כאן את אחת מההופעות הזכורות ביותר שלה. הסרט מספר על מלצרית בבר, שנאנסת אונס קבוצתי אכזרי על ידי חבורת גברים, ונאלצת להתמודד גם עם מערכת המשפט, שגורמת לנאנסת להרגיש כמו נאשמת. הסרט זכה להצלחה מסחרית וביקורתית ונחשב לפורץ דרך.

באנגלית, שם הסרט הוא "The Accused", שיכול להיקרא כ"נאשמים" או ה"נאשמת". במערכת היחסים הנבנית בין הנאנסת לעורכת הדין שלה, מראה הסרט כיצד גם נשים שופטות נשים אחרות על הופעתן ה"פרובוקטיבית", שנתפסת כ"מעודדת" את הגברים סביבן. זהו סרט מכונן בעיסוק שלו במיניות נשית, בהשפעת האונס על חייה של הנאנסת, ובכשלים של מערכת המשפט בהתמודדות עם מקרי אונס. לצערנו, הנושאים האלה רלוונטיים מאוד גם היום, בארצות הברית ואצלנו.

שתיקת הכבשים (1991)

סרטו של ג'ונתן דמי היה הסרט הרווחי ביותר ב-1991, ואף זכה בפרסי אוסקר בחמש הקטגוריות המרכזיות, כולל פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר לג'ודי פוסטר. הסרט, מותחן אימה פסיכולוגי, מספר את סיפורו של הרוצח הסדרתי חניבעל לקטר, פסיכיאטר ורוצח קניבל, בגילומו המצמרר של אנתוני הופקינס. אל הרוצח היושב בכלא, מגיעה סוכנת FBI צעירה בשם קלאריס, בגילומה המופתי של ג'ודי פוסטר, הנעזרת בו על מנת ללכוד רוצח סדרתי אחר. המפגש בין הסוכנת לרוצח מספק כמה מהסצנות המפחידות ביותר בקולנוע.

הכבשים שבשם הסרט מתייחסות לסיוטיה של הסוכנת ששמעה את זעקת הכבשים הנשחטות בילדותה בחווה, אך הן מתייחסות כמובן גם לנשים, הקורבנות של חניבעל. זכורה במיוחד השיחה עם קלאריס בסוף הסרט שבה אומר הרוצח, שהצליח להימלט מהכלא: "I'm having an old friend for dinner", משפט שהדו-משמעות שלו במקור מרמזת על כך שלקטר ממשיך בדרכו הקניבלית.

אליסיום (2013)

סרט המדע בדיוני של הבמאי הדרום אפריקני ניל בלומקאמפ מספר על עולם עתידני בו העשירים חיים חיי מותרות על תחנת החלל "אליסיום" (גן עדן), בעוד מתחתם, על כדור הארץ ההרוס, חיים שאר האנשים חיי גיהינום עלי אדמות. באלגוריה העתידנית הזאת על הפער העצום בין העשירים לעניים, משחקת פוסטר את השרה דלקורט, הממונה על הביטחון באליסיום, שכופה חוקי הגירה נוקשים, ומנסה למנוע את כניסת ה"לא רצויים" לתחנה. דלקורט, כפי ששמה רומז, היא מעין בת מלוכה, דוברת צרפתית, שמנסה לשמר את האליטה הקיימת בדרכים אכזריות במיוחד. פוסטר דוברת הצרפתית נהנית כאן מעיצוב דמות "רעה" על גבול הקריקטורה, שמקבלת את עונשה כראוי לסרט המאמין בגאולה ובאפשרות לשוויון בין בני האדם.