Seret מהעבר: 40 שנה לפוטלוס

בשנות השמונים פרחו הרבה סרטים בסנגון של "פוטלוס", שיצא אחרי ההצלחה המסחררת של סרט ריקודים מסוגנן וסקסי בשם "פלאשדאנס", שבמרכזו רתכית ורקדנית והרבה חותלות כצו התקופה. אבל "פוטלוס" הציג אמריקה אחרת: שמרנית, דתית וחונקת. מתחת לסיפור הכביכול קליל, וסצנות הריקודים הסוחפות, מסתתר משהו אפל הרבה יותר.

"פוטלוס" מספר על נער עירוני שמגיע לעיירה שמרנית במיוחד בה מוזיקת רוקנרול וריקודים אסורים על פי חוק. הסרט מתאר אמריקה כפרית, שבה מירוצי טרקטורים הם צורת בילוי מקובלת, וספרים" מסוכנים" כמו "בית מטבחיים חמש", ספרו האנטי מלחמתי של קורט וונגוט, מעוררים את זעם ההורים כשהם שומעים שעתידים ללמד אותו בבית הספר. כמובן שגיבור הסרט יצליח להפוך את רוע הגזירה וימצא אהבה דווקא בחיקה של בתו המרדנית של אוכף החוקים הדרקוניים בעיירה.

זוהי אמריקה שמאמינה ב"ערכי משפחה" בתנאי שזו משפחה לפי הספר, כלומר מהתנ"ך. בהיפוך אירוני, גיבור הסרט משתמש בפסוקים מהתנ"ך ומגייס לעזרתו את דוד המלך וספר "משלי" כדי להצדיק את הצורך של האדם בריקודים. בספר הספרים אפשר למצוא הכל, השאלה רק מי הפרשן. לקח חשוב גם לכאן ועכשיו. המבקרים לא התלהבו מהסרט בזמן אמת. אבל היום אפשר להבחין במסר שלו על הסכנות בחזון של אמריקה הכפרית שבה כולם יודעים הכל על כולם, וכל שינוי נתפס כאיום על דרך החיים המסורתית והמקובעת.

בסרט מככב קווין בייקון, בתפקידו המשמעותי הראשון. בייקון היה בן 26 בזמן שצולם הסרט, אבל הוא משכנע כטינאייג'ר מרדן. השחקן, ששמר את החזות הנערית שלו עד עצם היום הזה ומככב עם הגדיים שלו בסרטוני מוזיקה חמודים להפליא, היה בהחלט הבחירה הנכונה לתפקיד. מולו התמודדו כוכבים גדולים יותר כמו רוב לאו, אבל הוא זכה בתפקיד והפך לכוכב. גם שרה ג'סיקה פרקר המקסימה כדרכה, שנים לפני שהפכה לקארי מ"סקס והעיר הגדולה" מופיעה כאן בתפקיד משני. בתפקיד מושא האהבה של הגיבור, מופיעה לורי סינגר שקנתה את עולמה בשנות השמונים עם תפקיד צ'לנית רגישה בסדרה "תהילה". מאז היא די נעלמה מהמסכים.סינגר מגלמת את דמות הבת המרדנית של מטיף העיירה, שאותו מגלם בכישרון רב ג'ון לית'גו. זו אמורה להיות דמות ה"רע" בסרט מכיוון שהוא האחראי על האיסור לרקוד ולשמוע רוקנרול, אבל לית'גו מביא עומק רגשי לתפקיד ועובר תהליך התפכחות במהלך הסרט. כך למשל, כשהוא נוכח שאנשי העיירה מחליטים לשרוף ספרים "מסוכנים", כפי שעשו בגרמניה הנאצית, ומבין לאן מובילה העמדה שלו.

פסקול הסרט הוא ממתק אייטיזי מענג. שיר הנושא של קני לוגינס, "פוטלוס" עדיין עובד. לצדו להיטים כמו "מחכה לגיבור" של בוני טיילר ו-"Let's hear it for the boy" של דניס וויליאמס. השירים של לוגינס וויליאמס היו אף מועמדים לאוסקר. קטעי הריקודים מוצלחים מאוד ברובם. בעיקר בולט מונטאז' יפה שבו מלמד גיבור הסרט את חברו לרקוד. אפילו סצנת ריקוד התסכול של הגיבור לצלילי בוני טיילר שנראית קצת מגוחכת היום, עדיין סוחפת.

ב-1989 הופק המחזמר "פוטלוס" וב-2011 הופק רימייק פחות מוצלח בהשתתפות קני וורמאלד, ג'וליאן האף, דניס קווייד ואנדי מקדואל. "פוטלוס" היא מילה כמעט בלתי אפשרית לתרגום אבל אם מתאמצים אפשר לומר שהיא מתארת חופש להתפרע ולעשות כרצונך, משהו שגיבורי הסרט זוכים לעשות - בדרך כלל תוך ריקוד סוער. גם שלושים שנה אחרי משמר הסרט את הקסם של האייטיז על התמימות והאמונה המעט נאיבית שלהם בסוף טוב ומלא הרמוניה, כזה שפחות נראה אפשרי באמריקה המקוטבת של ימינו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן