מהמסך הקטן לגדול: הסדרות ששוות עיבוד קולנועי

24

סדרת האקשן הטובה ביותר שיצא לי לראות וחסרה מאוד בנוף הטלוויזיוני מאז העונה התשיעית והמקוצרת ששודרה ב-2014 (ואם נתעלם מעונת הספין אוף מ-2017). כל עונה היא יום בחייו של סוכן לוט"ר ג'ק באואר (קיפר סאת'רלנד) חסר המעצורים וכל פרק הוא שעה שמתרחשת בזמן אמת, כולל מהלך הפרסומות. כל יום כזה היה עמוס עד אפס מקום באקשן ומתח בלתי פוסקים ברמה קולנועית, כשדווקא בכל שעה עגולה, כשהפרק בדיוק עומד להסתיים, קורה משהו שלא מאפשר לצופה להמשיך בסדר היום שלו. כך, במקום ללמוד למבחנים של התואר הראשון שלי, ישבתי ולא יכולתי להפסיק לראות פרק אחרי פרק. הכרתי אנשים שחיכו בסבלנות עד שהעונה תסתיים ואז צפו בה ברצף, וזה כשמושג הבינג' עוד לא היה קיים בהקשר של סדרות טלוויזיה.

הכותבים של הסדרה התמחו בהריגת דמויות ראשיות בדרכים יצירתיות ומפתיעות, הרבה לפני שכולם התלהבו מזה ב"משחקי הכס". הסדרה הקדימה את זמנה אפילו עם הנשיא השחור הראשון של ארה"ב (ואיזה נשיא זה היה) ולאחר מכן נשיאה, ובין לבין נשיא שהתגלה בתור הנבל הראשי של עונה 5. התפקיד של ג'ק באואר היה עבור קיפר סאת'רלנד חבל הצלה לקריירה, בדומה לתפקיד של איירון מן עבור רוברט דאוני ג'וניור. באואר עצמו הפך לדמות פולחן ושם נרדף לצ'אק נוריס.

גם בעונות הפחות מוצלחות, "24" הצליחה לשמור על רמות מתח גבוהות, טוויסטים מפתיעים ושילוב מוצלח של מזימות פוליטיות בבית הלבן ואקשן בשטח. חמש שנים מאז שראינו אותו לאחרונה, לא יהיה זה ספוילר להגיד שג'ק לא קיבל את הסוף הטוב שמגיע לו. הגיע הזמן להרים את הכפפה ולתת לו חיים חדשים על המסך הגדול.

מד מן

הגעגועים לדון דרייפר פשוט לא מפסיקים מאז הפעם האחרונה שנראה על המסך ב-2015, כשהוא עצמו כבר הגיע בעלילה לשנת 1970. מדהים איך אחת הדמויות השליליות ביותר שנראו על מסך הטלוויזיה עוררה כל כך הרבה הערצה. האיש שבבסיסו שקר גדול, הגיע לפסגה בתעשיית השקרים של עולם הפרסום ובנה לעצמו את החיים המושלמים, אבל מעולם לא היה שלם איתם ונטה להרס עצמי. עם זאת, הדרך שבה החזיק את עצמו והתנהל כלפי חוץ, כמעין ג'יימס בונד ללא רישיון להרוג בגילומו המושלם של ג'ון האם, גרמו ליראת כבוד אצל הסובבים אותו, שנפלו בפח שלו בדיוק כמו הצופים.

תוך כדי כתיבת שורות אלה אני מרגיש צורך עז למזוג לעצמי כוס ויסקי, כנהוג בסדרה. זה, כמו דברים רבים אחרים שמתוארים בפרטי פרטים בסדרה, כבר לא חלק מתרבות העבודה של היום. הסדרה תיארה בדיוק רב את תקופת שנות ה-60, שהיו לחלוטין דמות לכל דבר, עם אינספור רפרנסים לתרבות הפופולרית, אירועים היסטוריים ותיעוד מדויק של הלך הרוח ברחובות. מאחר ונראה שלמתיו ויינר, יוצר הסדרה, אין ולא היו פרויקטים רציניים מתוכננים מאז סיומה של "מד מן", ואין לאף אחד ספק ביכולותיו לשחזר בגאון את שנות ה-70 כמו שעשה זאת עם שנות ה-60, סרט שיעקוב אחר מעלליו של דון בעשור הבא הוא לא בקשה מוגזמת מדי.

בוס

"בוס" היא מהסדרות הטובות ביותר שלא זכו להערכה המגיעה להן ובוטלו טרם זמנן. קלסי גרמר ("פרייז'ר") הפתיע בגדול בתפקיד ראש העיר המושחת של שיקגו, טום קיין, שביד אחת שולט בכוחניות במועצות המקומיות וביד השניה הולם בלי רחמים באויביו. הסדרה מתחילה כשקיין מגלה שהוא חולה במחלה סופנית וימיו ספורים. זה לא מפריע לו להמשיך לדרוס כל מה שעומד בדרכו, כולל מועמדים שלא נראים לו בבחירות הקרבות לסנאט של אילינוי, אשתו המנוכרת ובתו שמתמודדת עם התמכרות לסמים. גם עם הזמן הקצר שהוקצב לקיין על ידי רופאו, הסדרה בוטלה אחרי שתי עונות בלי לאפשר לו למות בפועל.

קצת צובט בלב לגלות שרק שנה אחרי ש"בוס" בוטלה, עלתה לאוויר סדרה אחרת על פוליטיקאי ערמומי עם בעיות בזוגיות שרומס כל דבר בדרכו למטרה שהציב לעצמו, והצליחה הרבה יותר – קראו לה כמובן "בית הקלפים". בסופו של דבר גם הסדרה הזאת לא הסתיימה בתנאים שלה, כשקווין ספייסי הורחק מתפקיד פרנק אנדרווד, והאמת היא שגם לה מגיע סוף יותר טוב. ובכל זאת, מגיע לטום קיין למות כמתוכנן בסרט "בוס" שיסגור את כל הקצוות ויספק על הדרך דרמה פוליטית איכותית ברוח הסדרה.

המשרד

לא רבות הסדרות הקומיות שיכולות בתיאוריה לשרוד את המעבר לפורמט הקולנועי, בעיקר בגלל משך הפרקים הקצר בדרך כלל. סיטקומים נפסלים על הסף בגלל הצחוק המוקלט, "משפחה בהפרעה" מעייפת מאוד גם בפרקים של 20 דקות בגלל קצב הבדיחות הרצחני, כנ"ל "קומיוניטי" ו"סקראבס". ל"איך פגשתי את אמא" יש פוטנציאל לא רע להחזיק סרט שלם, אבל הסאגה הזאת הסתיימה והאמא נמצאה. גם "המשרד" אמנם הסתיימה בשיבה טובה, אבל אין שום בעיה למצוא סיפורים חדשים עבור החבורה מחברת הנייר 'דנדר מיפלין'. לא סתם יש דיבורים בשנה האחרונה על חידוש הסדרה וחלק מהשחקנים כבר הודיעו שהם מוכנים לחזור.

הצפייה בסדרה כל כך לא מחייבת וקלילה ועם זאת מהנה ומעוררת מחשבה, וזה נכון גם עבור פרקים באורך כפול. ז'אנר המוקומנטרי הוכיח את עצמו כאפקטיבי גם בטלוויזיה וגם בקולנוע. סרט באורך מלא יכול להחזיר את הדמויות האהובות למשרד שהן כל כך לא אוהבות ולהיות האיחוד המיוחל עבור הצופים. יותר מזה, סרט הוא הזדמנות נדירה למפגש תרבויות בין המשרד הבריטי לאמריקאי.

האנטומיה של גריי

לעומת סדרות אחרות שהייתי רוצה לראות מקבלות חיים חדשים בתור סרטים, "האנטומיה של גריי" חייבת להפוך לסרט כדי למות בתור סדרה. אחרי 15 עונות ועוד שתיים בדרך, סדרת ספין-אוף שכבר הספיקה להסתיים ועוד אחת שנמצאת בעונתה השלישית, נראה שליוצרת שונדה ריימס אין מודעות עצמית לגבי הבייבי הראשון שלה, שכבר עקף את E.R"" בתור דרמת בית חולים הארוכה ביותר. עם כל הכבוד, יש גבול לכמות האסונות ורופאים מתים שיכולים להיות לבית חולים אחד. רוב הדמויות המקוריות ביקשו לעזוב או פוטרו במהלך השנים ורובם "נרצחו" בסדרה, הדמויות החדשות פחות מוצלחות מסבב לסבב והוותיקים מקבלים קווי עלילה הזויים ומשעממים. רק מרדית גריי (אלן פומפאו) לא יכולה לעזוב בגלל שהסדרה קרויה על שמה, כשבאופן פרדוקסלי היא מהדמויות המאוסות והפחות אהובות על ידי הצופים.

סרט באורך מלא יכול להוות נקודת יציאה אופטימלית עבור כל המעורבים. הצופים והדמויות יקבלו את הסיומת שהם ראויים לה, השחקנים שלא יודעים לשחרר יקבלו את הדחיפה שהם צריכים ושונדה ריימס תוכל לעשות את הקפיצה הגדולה לעולם הקולנוע. לגבי מרדית עצמה – היא יכולה לזכות לסוף טוב או לסיים את חייה בצורה מכובדת או אפילו הרואית, רק שלא תחזור לעונה נוספת.