פאודה: ביקורת עונה שלישית

ביום חמישי הסתיימה העונה ה-3 של הסדרה הכי מצליחה שנעשתה פה בשנים האחרונות, וקצת קשה לי לסכם במילים את חוויית הצפייה שעברתי. העונה הזו, למרות העובדה שהיא הייתה שונה לחלוטין מהקודמות, הייתה הכל. רכבת הרים אחת גדולה שהותירה אותי עם פה פעור וחור בלב שרק הלך והתעצם מפרק לפרק. היא גרמה לי לבכות, לצחוק, להשתגע מרוב מתח ולהסתובב ברחבי הסלון כאילו אני זו ששלחה את החבורה לעזה.

כבר בחשיפת הטריילר, היה ברור שהעונה הזו תהיה אחרת. המחשבה על המעבר לזירה גדולה יותר- עזה, המקום שמעסיק ומסקרן אותנו כאזרחים במדינת ישראל וכצופים אדוקים של החדשות, עוררה עניין מיוחד. היוצרים הציבו לעצמם רף גבוה ואתגר גדול מאוד ואין ספק שהם עמדו בו בהצלחה.

קו העלילה של העונה עוסק בחטיפה של שני נערים ישראלים, יערה ואלעד, על ידי ג'יהאד חמדן, פעיל מוכר ומכובד בתנועת ההתנגדות, ובנו, בשאר, שלאחר שמגלה שמאמן האגרוף הקרוב אליו הוא בעצם דורון המסתערב הישראלי ששיקר לו כל הזמן, מחליט שהוא רוצה נקמה ועושה את טבילת האש שלו בעולם הטרור. הם מצליחים לברוח דרך המנהרות אל תוך עזה וכעת החבורה צריכה להיכנס לאזור בו לא היו מעולם, על מנת לחלץ את שני הנערים. אני מודה שעד פרק 7 בערך שאלתי את עצמי איפה האקשן ולמה אני צופה בטלנובלה במקום בפיצוצים, יריות ומכות אבל אז הגיע פרק 8 שגרם לי להיזכר בטירוף הזה שנקרא "פאודה".

[*]

החלק הכי מוצלח בסדרה, הוא הדרך בה העלילה יוצרת הזדהות והבנה עמוקה ביותר של הדמויות. אנחנו צופים בטלוויזיה בשביל הרגשה של אסקפיזם, בשביל לברוח מהמציאות שאנחנו חיים בה. "פאודה" שונה מכל זה - היא יוצרת מציאות שנושקת למציאות האמיתית וגורמת לנו לתהות למה הקהל הישראלי בורח מהקתרזיס ודווקא מחפש את תמונת המצב האמיתית. הכעס שנוצר אצלנו בסוף העונה השנייה בעקבות הקתרזיס המזויף, גורם לנו להבין את ההרגשה המדויקת שעובר דורון באותם הרגעים ולאורך המסע כולו. התסכול והייאוש בהבנה שעברנו את כל המסע הזה, דורון באופן פיזי ואילו אנחנו באופן נפשי, הגענו לרגע של "כמעט קתרזיס" מסוים ובסוף הכל מתפוצץ לנו בפרצוף. אנחנו נשארים עם המציאות הכואבת, שמתגברת על כל סוף מתוק ולא ריאליסטי שיכלו ליצור לנו. כי אלו הם החיים האמיתיים, הם כואבים ולא תמיד יש סוף טוב ואיכשהו, בין כל הבלאגן צריך להמשיך. ולמרות הציפייה הלא הגיונית הזו להשאר חזקים, חלק מועדים וכמו שדורון התפוצץ בסוף ואיבד את המקצועיות שמצופה ממנו.

גם העונה השלישית מסתיימת בסוף "לא טוב" בו המציאות מתפוצצת בפרצוף ומצליחה לבנות דמות של גיבור טראגי, כשלראשונה אנו מזדהים עם דמותו של הארכי מחבל (בשאר) שמתחיל כצעיר תמים שמנסה להימלט מהסכסוך, אך מגלה שאין דרך לברוח מכך. היוצרים הראו לנו הישראלים כיצד הכיבוש הופך לסיר לחץ ממנו שני הצדדים נפגעים ומאבדים את מוסריותם, ולראשונה "פאודה" הצליחה להיות גם בעלת אמירה פוליטית.

לקאסט העונה הצטרף חיזוק, מארינה מקסימיליאן בתור ראש דסק עזה שבאופן מפתיע משחקת רק קצת פחות טוב מאיך שהיא שרה. היא באה עם מטרה אחת - להשיג את הטרוריסט האני אל-ג'עברי. גם עלא דקה, שמגלם את בשאר הצעיר וממשיך את רצף ליהוק המחבלים החתיכים של המפיקים, מציג משחק מצוין, מאופק ומתפרץ בו זמנית בדמות שכתובה היטב. החבורה מתמודדת עם משברים קשים וכואבים יותר מבעונות הקודמות שמציבים בפני הקאסט אתגר רגשי גדול יותר מבעבר. היה פה פיצול מסוים לאורך העונה שנתן אפשרות של זרקור אישי על כל אחת מהדמויות בשלבים שונים ולמרות העובדה שחסרונה של נורית הורגש בחצי הראשון של העונה, היוצרים פיצו על כך בחצי השני.

כשמדברים על החלק הוויזואלי, לא קשה לראות את ההבנה העמוקה של העורכים בתחום ובעיקר ביצירת מתח. כל העונה בנויה כמרדף שובר מוסכמות. יש משהו בהחלטה ליצור שוטים מהירים עם חיתוך איטי שהוא מהותי מאוד ביצירת המתח. בגלל שמדובר באירוע גדול יותר מאשר שטחי יהודה ושומרון, בכל זאת עזה, העבודה של המפיקים ביצירת "עזה המזויפת" והתפאורה שמסביב הייתה מעולה. בסופו של דבר זו הייתה עונה מצוינת מכל הבחינות, היא לקחה כמה הימורים לאורך הדרך שבהחלט השתלמו, וגורמת לנו רק לחכות לעונה הבאה שנקווה שלא תתעכב יותר מדי בגלל נגיף הקורונה.

"פאודה 3" זמינה לצפייה ב-yesVOD. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן