תמונות מחיי נישואין: ביקורת מיני סדרה

סדרות וסרטים שעוסקים בהתפרקות הנישואין, או במילים פשוטות יותר – גירושין, אינם מונח חדש לצופה הממוצע במאה ה-21 – "סיפור נישואים" ו"חיים בין השורות" של נואה באומבך, "קרמר נגד קרמר", "בעלים ונשים" ו"הרומן שלי עם אנני" של וודי אלן, "לפני חצות" של ריצ'רד לינקלייטר ועוד ועוד... אך לפני פחות מחצי מאה, המצב היה שונה לחלוטין. גירושין לא היו דבר כה מקובל חברתית, בייחוד לא כמו היום, וחברות רבות ראו במוסד הנישואין ערך עליון.

אחד הראשונים להוציא לאור גם את קשייה ואת חלקיה הלא יפים של מערכת הזוגיות בנישואין היה הקולנוען השוודי הנודע אינגמר ברגמן, שבחר לסכם את שנות ה-60 הסוערות עבורו – שבהן הסתיימו נישואיו לגון הגברג וקאבי לארטיי והחלה מערכת היחסית המטלטלת שלו עם המוזה שלו, השחקנית ליב אולמן – עם סדרה בת 6 פרקים (כל פרק כבן שעה), שקוצרה מעט מאוחר יותר לסרט, בשם "תמונות מחיי נישואין" ("Scenes from a Marriage"), אודות ההתפרקות בת העשור של מערכת היחסים של יוהאן (ארלנד ג'וזפסן, שותפם הקבוע ליצירה של ברגמן וטרקובסקי), פרופסור לפסיכולוגיה, ומריאן (אולמן), עורכת-דין המתמחה בגירושין.

לא עבר זמן רב, והתוכנית הכתה גלים – חותמה נותר על מבקרים, על התעשייה (לראייה, כל היצירות שציינתי למעלה חבות את חובן לעבודתו של ברגמן) ויותר מכל, על הקהל – שכן, לפי המיתוס, אחוז הזוגות הפרודים השוודים הרקיע שחקים לאחר שידור התוכנית. באותו הזמן, ישב נער ישיבה צעיר בקיבוץ הדתי שעלבים ונקרה במקרה בדרכו בתוכניתו של ברגמן. "לא ידעתי כלום על כלום. ואז התחיל הדבר הזה, והייתי פשוט בשוק. הברוטליות, הכיעור והעירום היממו אותי", אמר לוי לראיון ל-"הארץ" בחודש שעבר, "אני ממש זוכר שאמרתי לעצמי 'זו אמנות. טלוויזיה יכולה להיות אמנות'".

[*]

מאז גדל לוי הצעיר ליוצר בינלאומי מצליח, כשבאמתחתו תוכניות ידועות כדוגמת "בטיפול" (והגרסה האמריקאית שלה), "הרומן" ו-"הנערים". כשדניאל ברגמן, בנו של אינגמר, צפה ב-"בטיפול", הוא הבין שלוי הוא הדרך שלו ליצור גרסה מעט מתקדמת יותר של יצירת אביו. עשור לאחר מכן, התוצאה כאן: "תמונות מחיי נישואין" גרסת 2021, מיני סדרה בת 5 פרקים, שערכה את הפרימיירה שלה לפני כחודש בפסטיבל ונציה, הגיעה לשידור ברשת "HBO" זמן לא רב לאחר מכן, והשבוע הגיעה לסיומה. אז האם ל-"תמונות" של לוי תהיה את אותה ההשפעה המטלטלת שהייתה ליצירתו של ברגמן לפני קרוב ל-50 שנה? ככל הנראה לא, אבל לא יהיה אדם אחד שלא ימצא רעיונות, תחושות מוכרות או אפילו את עצמו בתוכנית זו.

השוני הגדול בין שתי הגרסאות – ולא יהיה ספוילר לחשוף זאת, שכן על כך מתבססת כל הסדרה – הוא הקטלזיטור לפרידה. אם בגרסתו של ברגמן היה זה יוהאן הבוגדני, כאן ברגמן מעביר את "האחריות" למירה (ג'סיקה צ'סטיין), הייטקיסטית עסוקה ואשתו של ג'ונתן (אוסקר אייזק), פרופסור ומרצה לפילוסופיה, שהרומן הטרי יחסית שלה עם סטארטפיסט ישראלי בשם פולי (מיכאל אלוני, שלא מופיע פיזית עד לפרק האחרון), מוביל את היחסים בין השניים להידרדרות. לוי, בעצמו גרוש פעם שלישית, מבין שהזמנים השתנו וכך גם התפקידים המגדריים: הסיבות אינן תמיד ברורות, והאחריות היא ממש לא חד משמעית. כך, לאורך כל חמשת הפרקים, אין אשם של ממש ואין קורבן של ממש – מה שכן היה נוכח בגרסה המקורית. באמצעות חילופי תפקידים אלו, הצופה מרגיש עניין של ממש בסיפורם המתמשך של מירה וג'ונתן ומבין שלמרות שבכל פרק כעסו ורחמיו מופנים כלפי אחר, אין זה אומר שעל הזוג להיות כבול לתפקידיו "הארכאיים" במשפחה וגם אופציות מתקדמות יותר – הורות משותפת, רווקות מאוחרת – מקובלות על הדעת ואינן "חטא" של ממש.

עוד אלמנט חדשני שלא היה בגרסתו של ברגמן היא נתינת המקום והחשיבות לילדים, שכמעט ולא שיחקו חלק משמעותי בסדרה מ-1973 – מה שהיווה את אחת הסיבות העיקריות לפנייתו של דניאל ברגמן אל לוי, על מנת שיתקן את "העוול שנעשה". לוי, כמו הברגמנים – האב והבן – הוא בן להורים גרושים, ולכן משמעותה של אווה (סופיה קופרה) לסיפור פירוק נישואיהם של בני הזוג לוי קריטית לחלוטין, וגורמת לדמויות הראשיות להרהר לא פעם בהמשך מסלול חייהן. אלמנט זה אינו מרגיש מאולץ, אלא כשיקול של ממש בתהליך קבלת ההחלטות המודרני. לא עוד "אני ואפסי עוד".

לוי, ויחד איתו שותפתו הקבועה הבמאית יעל חרסונסקי ("שתיקת הארכיון") שמשמשת כאן כעורכת (כפי שעשתה ב-"בטיפול" של לוי), בוחרים למצב את פרקיהם בתבנית מעט מוזרה: כל פרק מתחיל באחד מהשחקנים הראשיים – צ'סטיין או אייזיק (או שניהם) – מתהלכים מאחורי הקלעים ומתכוננים לסצנה. אז כשהפרק מתחיל, הוא מתרחש רובו ככולו בלוקיישן אחד (לרוב, ביתם של הזוג) ומלווה בירידות ועליות רגשיות. מה שיכול להרחיק מעט את הצופה הממוצע מהסיפור, הפך עבורי למשמעות נוספת על זוגיות מודרנית – ריבים וויכוחים עם אדם אהוב לעיתים מרגישים לנו כדבר חיצוני וזר, שאחריו לרוב אנו חוזרים (בלית ברירה) ל-"שגרה", ולכן דווקא אמצעי הזרה אלו – ה-“Cold Open” והלוקיישן המונוטוני – גורמים לנו להבין איזו סערת רגשות עוברת בליבו של אדם במהלך פרידה. עם זאת, אותה המונוטוניות, כאמור, יכולה להזכיר לנו שגרסתו המקורית של ברגמן הייתה הרבה יותר יצרית וראשונית, מה שלוי לא הצליח לשחזר.

"תמונות מחיי נישואין" הוא גם לא פחות מ-"כיתת אמן" במשחק מצד שני גיבוריו – ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק. הצמד, שכיכב כבר יחד בעבר בסרט המצוין "שנה קשוחה מאוד" (2014), יודע להבליט את חוזקותיו אחד של השנייה – צ'סטיין מאפשרת לאייזק לגלם אטימות וזחיחות ובאותה הנשימה תלותיות רבה, ואילו אייזק נותן במה לצ'סטיין לגילום בלבול, בדידות ואף אנוכיות. גם אם אתם מרגישים שעצם קיום חידוש זה הוא חטא לשמו, הצפייה בו כדאית ולו רק בגלל צמד השחקנים הראשיים. האם "תמונות מחיי נישואין" 2021 ייכנס לספרי ההיסטוריה הטלוויזיונית כפי שעשה קודמו הידוע והמהפכני? ככל הנראה שלא, אך קשה לראות תכנית זו נעשית אחרת ב-2021. הרגישויות, אמות המוסר, התפקידים המגדריים וחסרונותיהם של כל אלה מועברים בצורה הישירה והאיכותית ביותר בתוכניתו החדשה של חגי לוי.

הסדרה "תמונות מחיי נישואין" משודרת ב-HOT HBO וב- yes TV DRAMAובשירותי ה-VOD של החברות. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן