דיסני+ עולה בישראל: מדריך צפייה לסדרות ולסרטים המסקרנים ביותר

מה אם? - סדרת האנימציה הקאנונית בת 9 הפרקים מבוססת על סדרת חוברות שהחלה ב-1977 והציגה מה היה קורה אם מקרים מפורסמים בעולם הגיבורים של מארוול, היו מתרחשים מעט אחרת. לאחר אירועי "וונדה-ויז'ן" ו"לוקי", שהובילו ללידת המציאויות המקבילות ("המולטי-וורס"), "הצופה" - חייזר כל-יכול שנשבע בתחילת היקום לפקח אך לא להתערב על השתלשלות האירועים בשלל יקומים מקבילים - לוקח אותנו לכמה מהסיטואציות המוכרות ביותר ב-MCU, רק מזווית אחרת. "מה אם?" מוכיחה שוב שהטלוויזיה הפכה למעבדת הניסויים של החברות הגדולות – הלהיטים ה"שמרניים" יותר נשלחים למסך הגדול, ואילו הרעיונות שמפרקים דמויות מוכרות ומרכיבים אותן מחדש מבצבצים על המסך הקטן. בעונה הראשונה, זה עובד – נקווה שזה יקרה גם בעונה השנייה. (מבקר: דניאל עמיר)

לוקי - הסדרה גרנדיוזית ביותר ששירות הסטרימינג ראה, אך יחד עם זאת, התוכן הלא-מארוולי ביותר שהחברה יצרה. איך כל זה מתקיים זה לצד זה, ולמה זה עובד כל כך טוב? החברה המנוסה השתמשה בחיבת המעריצים לדמות האל הבוגדני (כולל של מעריץ אחד שמגלם אותו ומפיק בפועל את הסדרה, טום הידלסטון), כדי להכיר לקהל הרחב את האיום הבא של ה-MCU, פוסט ת'אנוס: מלחמת מציאויות. בין אם אתם סבורים שמארוול הרסה במחי יד את הוליווד העצמאית או בין אם אתם הולכים לישון כל לילה עם פיג'מת קפטן אמריקה, "לוקי" היא סדרה שראויה לצפייה ולהערכה של ממש. (דניאל עמיר)

מפלצות בעבודה - האם סדרת האנימציה מסוגלת לאזן בין נוסטלגיה טובה, בידור לקהל הצעיר שלא גדל על המקור של "מפלצות בע"מ, ויצירת דמויות חדשות שיכולות להחזיק את הפרנצ'ייז מכאן והלאה? התשובה היא כן. "מפלצות בעבודה" מוצאת את גיבורינו (בילי קריסטל וג'ון גודמן שחוזרים לתפקידיהם כמייק וסאלי, בהתאמה) יום לאחר סצנת הסיום של הסרט הראשון: המנהל המושחת ווטרנוז נכלא, והצמד תופס את עמדת הניהול ב"מפלצות בע"מ", כדי להוביל שינוי במונסטרופוליס ולהחליף את אנרגיית הצעקות באנרגיית צחוק. זהו תוצר חמוד, מלא לב ומצחיק, עם כבוד למקור אך עם הסתכלות קדימה. לא תמיד תמצאו כנות בהמשכים מאוחרים, אבל זהו מקרה חריג. (מתן יניב)

המנדלוריאן - גם העונה ראשונה של הסדרה שמתרחשת ביקום "מלחמת הכוכבים" הייתה נהדרת, וכך גם העונה השנייה שעמדה בציפיות של קודמתה בגדול. העונה השנייה של הסדרה עוקבת אחר צייד ראשים מנדו המנדלוריאן, בכיכובו של פדרו פסקל ("נרקוס"), במסעו למסור יצור קטן בעל יכולות עוצמתיות לג'דיי שילמד את היצור כיצד להשתמש בכוחותיו. בדרך, המנדלוריאן פוגש מספר דמויות מעניינות בכוכבים שונים ועוזר להן בדרכים שונות, בתמורה למידע או עזרה אחרת. הפורמט של פרקים עצמאיים, כשאת כל אחד מהם מביים במאי אחר, יוצר תחושת גיוון כשכל במאי מעניק את המגע האישי שלו ליצירה. מבחינה ויזואלית, הקרבות והמרדפים מעלים את הדופק ומאוד קולנועיים. קשה להתכחש לכך ש"המנדלוריאן" היא סדרה מאוד מהנה, גם עבור מי שלא בקיא בהיסטוריה של הסאגה. היא שומרת על הסגנון והאסתטיקה של המותג הישן, אך מוצאת דרכים חדשות ומעניינות להציג אותם. (מתן יניב)

וונדה-ויז'ן - הדבר הכי טוב שאפשר לומר על המיני סדרה בת תשעת הפרקים "וונדה-ויז'ן" הוא לגבי הדרך שבה התסריטאית ג'ק שייפר ("האלמנה השחורה") ניגשה לדמותה הטראגית של וונדה מקסימוף (שבהמשך הסדרה גם נקראת לראשונה- מכשפת השני). הנערה הצעירה שבמשך פחות מעשור עברה עינויים בדרכה לקבל כוחות על-טבעיים, איבדה את אחיה התאום, נהפכה לנוקמת וגם למבוקשת, התאהבה, התארסה וגם איבדה את ארוסה- ויז'ן. העלילה המסתורית והניאו-ליניארית שיוצרת שייפר מוצאת את וונדה כמספר חודשים לאחר אירועי "הנוקמים: סוף המשחק" ועוקבת אחרי וונדה שיוצרת עולם משלה שהינו סיטקום קלאסי בו ויז'ן עדיין חי והשניים יוצרים ביחד משפחה על טבעית משלהם. "וונדה-ויז'ן" היא סדרה מקורית ומוצלחת מראה ש'מארוול' כאן בכדי להישאר. (מתן יניב)

רק רוצחים בבניין - ז'אנר התעלומה קיים בצורה זו או אחרת בתרבות הפופולרית כבר כמה מאות טובות. לכן, כשהתוצר הכי מוצלח בז'אנר זה לאחרונה הוא סדרת קומית, בכיכובם של צמד ותיק - סטיב מרטין ומרטין שורט - וזמרת/שחקנית צעירה שלא ידועה ממש בבחירות הטובות שלה - סלינה גומז - מעט מתבקש אפילו להרים גבה. אבל למרות הסיכויים שעומדים כנגדו, "רק רוצחים בבניין" סדרת התעלומה החדשה בה מככבים השלושה (ואותה יצר מרטין ביחד עם ג'ון הופמן) היא סדרה נהדרת, שמועטות האפשרויות למצוא בה פגם. היא מציעה דבר מה לכל אדם – תעלומה מעניינת לחובבי התעלומות; בדיחות מצחיקות (באמת) לחובבי ההומור הקלאסי (אבל גם המילניאלי); ודמויות עמוקות לאלה שרק מחפשים טלוויזיה איכותית. (דניאל עמיר)

הביטלס: גט בק - איך אפשר לסווג בכלל את המגה-פרויקט הזה? התבוננות כנה ואמיתית ביצירה על כל קשייה או עשרות שעות של התעסקות חוזרת ב-70 טייקים על שיר נידח? לעניות דעתי, מעריץ מושבע לא פחות מיוצר הסדרה פיטר ג'קסון, "גט בק" הוא מתנה של ממש. ג'קסון ממסגר את "גט בק" כ"לוח שנה" אחד גדול, שסופר את ימי ההכנה של הרביעייה להופעה החיה הראשונה שלהם מזה 3 שנים, כשכל פרק מתרכז במספר ימים בודדים.

כך, מנצל ג'קסון את גישת "הזבוב על הקיר" המתישה לעיתים ואת ידיעתנו המוקדמת על הלהקה מלמעלה 60 שנות הימצאות בתרבות הפופולרית, והופך אותן על ראשן. "הביטלס: גט בק" הוא פרויקט שאפתני לכל דבר ועניין, אך לא איסוף החומרים, הרסטורציה או הסאונד בו מציגים דווקא את השאפתנות - אלא הרעיון שגם אלו מספרי ההיסטוריה הרגישו רגשות. (דניאל עמיר)

אדומה אש - אולפני דיסני-פיקסאר לוקחים את הצופים לטורונטו, קנדה ומתמקדים בסיפורה של משפחת מהגרים סינית. גיבורת הסרט היא בת המהגרים, ילדה בת 13 בשם מיי. היא ילדה חכמה, חרוצה, שמצייתת להוריה ואינה ממרה את פיהם, גם אם זה אומר לוותר על רצונותיה האישיים ועל בילוי זמן עם חברותיה. מיי חיה את חייה על מי מנוחות עד שאפיזודה מביכה בה מעורבת אמה גורמת לה להתרגשות יתר. השילוב של ההתרגשות יחד עם פרץ הרגשות של גיל ההתבגרות גורמים לה להפוך לפנדה אדומה גדולה. "אדומה אש" הוא סרט מרגש, משעשע ובעל מסרים חשובים על כבוד, יושר, קבלת שינויים וכל זאת עם האנימציה המרהיבה של דיסני ופיקסאר. הנאה מובטחת לילדים מגיל 8 ומעלה (חלק מהתכנים על התאהבות פחות רלוונטיים לילדים בגיל צעיר שעשויים להשתעמם). (מיכל ליבר רונן)

אנקאנטו - הסרט זוכה האוסקר שם במרכזו גיבורה נשית ששונה מקו הגיבורות שהיו עד כה. היא אינה תלותית כמו סינדרלה, לא גיבורה כמו מולאן ולא יפהפייה כמו סינדרלה. הפעם מדובר בגיבורה ממושקפת וחמודה ממוצא קולומביאני בשם מיראבל, טייפ-קאסט שונה מהותית ממה שהיה עד כה. זוהי שבירת הנוסחה הרגילה של דיסני. אין ספק שהסרט מסמן רוח שינוי פמיניסטית חדשה שנובעת מרוחות ה"מי טו" ומכל השינויים שחלו עד כה. הסרט מביא את המנטליות השונה, ומציג את הרגשות המבעבעים מתחת לאנשים שנראים שלמים. קרי, לא כל הנוצץ זהב ולכולם ישנם בעיות. הצגת הזווית הזאת היא חדשה, מרעננת ומבורכת. זהו סרט מרגש, משעשע ובעל מסרים חשובים עם אנימציה מרהיבה של דיסני. (מיכל ליבר רונן)

נצחיים – סרט גיבורי העל של מארוול מספק 157 דקות לעיתים סוחפות ולעיתים משעממות, חלקן אפילו מיותרות והיו יכולות לנוח בשקט על חדר רצפת העריכה. מאחר ומדובר בדמויות חדשות לחלוטין, ויש עשרה מהן כולל דמויות משנה חשובות מסביב, הפרזנטציה ארוכה והסרט מתחיל רק לקראת האמצע שלו. זה גם הסרט הכי חמור סבר של מארוול, סרט ארוך מדי, הלוקח את עצמו ביתר רצינות, אך גם עמוס בכישרון ומרהיב עין. ניכר שהבמאית באמת אוהבת את כל הדמויות שלה וזה מורגש לאורך כל הסרט ויש בתסריט המון רעיונות יפים. גם סצנות הקרב מאוד מרשימות. לאוהבי הז'אנר ומעריצי היקום הקולנועי הסרט בהחלט מומלץ, לאוהבי הבמאית קלואי ז'או שסקרנים לראות איך היא עוברת מסרטים אווירתיים קטנים להפקות גדולות, הוא צפייה אפשרית בהחלט. (יאיר הוכנר)