אני רוצח: ביקורת עונה רביעית

מאז שנת 2018, יצאו ארבע עונות מרתקות של סדרת הפשע הדוקומנטרית של נטפליקס ''אני רוצח'' ומעונה לעונה הדרמה המייצגת את החיים הנוקשים של הרוצחים המתועדים ושל סביבתם וקורבנותיהם גוברת יותר ויותר. בעונה הרביעית אנו ממשיכים לראות אסירים נוספים הנידונים לעונש מוות, כאשר עבור חלקם מתקיימת הקלה על ציר הזמן לטובת עונש מאסר עולם ללא שחרור. הסדרה ממשיכה להציג את הסיפורים במלוא האותנטיות, ללא סינון מידע כזה או אחר או מניפולציה של המראיין על האסירים השונים ועל הסיפורים המחרידים של אותם רוצחים אימתניים, שנשמרים ומסופרים באופן אמיתי, עובדתי ומצמרר כאחד.

''אני רוצח'' מצליחה לשמר את ההצלחה שלה משלוש העונות הראשונות, הרבה בזכות שני מוטיבים המצויים בכל פרק ופרק. האחד - העריכה המוזיקלית המלווה את הצופה בכל רגע נתון והפסנתר שמתנגן ברוגע לצד צילומים מרהיבים של העיירות המרוחקות, מקומות שגם האמריקאים עצמם עשויים שלא לזהות. המוטיב השני - התיאור המדויק עובדתית של מקרי הרצח ובכך שאנו רואים זוויות וצדדים שונים של האסירים, כל פעם בסיפור חיים אניגמטי אחר.

תבנית העלילה מתאפיינת בפרדיגמה שחוזרת על עצמה, כשההתחלה היא רקע כללי שנותן האסיר על עברו עוד מתקופת ילדותו ועד לרגע הפשע. ניתן לראות באופן מובהק עד כמה המאפיין המשותף שיש לכל הרוצחים הוא העבר המשובש מבחינה חברתית, רגשית ומוסרית, שהינו בעל השפעה רבה על המשך חייהם. המשך העלילה מציג עדויות נוספות מזירת הפשע, דרך עיניו של האסיר שיושב מאחורי סורגים. משם מתקדמים בתחקיר שלרוב מתאפיין בעדויות מפי אנשי החוק שהיו מעורבים בחקירת האירוע בזמן אמת, בין אם זה השריף המקומי, השופט, עורכי הדין, התובע, אחד הבלשים העיקריים בחקירה וכדומה. לאחר מכן אנו מתקדמים לעבר ראיונות עם בני משפחת הנרצח, שלרוב הם מרגשים עד דמעות ומצביעים על כך שכמעט במאת האחוזים מדובר בקורבן שהיה חף מפשע ושפשוט היה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. ''אני רוצח'' מגלמת בתוכה מסע פסיכולוגי עמוק שבו אנו למדים על דפוס פעולה התנהגותי שחוזר על עצמו ושלרוב, אינו ניתן להבנה, לא על ידי הפושע המורשע עצמו ולא על ידי רשויות החוק. בלא מעט מקרים האסיר לא מודה באשמה באופן מוחלט ואם כן אז זה יהיה בעסקת טיעון. במקרה אחד של אסיר בכינוי ''בוגימן'', אנו עדים אף לחשיבה על בסיס גזעני מוצהר כאשר אותו אסיר, גם כיום כשכבר הינו באמצע העשור השמיני לחייו, אינו מביע חרטה על מעשיו.

אמריקה בסדרה ''אני רוצח'' מצטיירת באופן אחר ושונה, כזה המגיח מעיירות באזורים נחשלים ומבודדים חברתית שבהם סיכויי ההצלחה לצאת מסביבת הפשע שואפים לאפס. מכאן גם ההבנה שתוצאות הרסניות שכאלה עתידות לבוא. זה נכון שעתידו של כל אדם בידיו אבל כשבוחנים את סיפורי הרוצחים רואים מקרים אפלים מאד של המין האנושי, הן מצד העבריין אבל גם מצד החברה ומוסדות הרווחה שפשוט לא עוזרים ולא מגלים אכפתיות. הפן הפסיכולוגי אצל מרבית המורשעים מצביע על הלך רוח של הישרדות קיומית, כזו שבאה לידי ביטוי במונולוג הבא: ''אם אני לא אצליח לשרוד את היום הבא אז אולי כדאי לי לפחות לקחת איתי מישהו אל עבר העולם הבא. מדוע? אני לא יודע".

הסדרה ''אני רוצח'' סוחפת מהרגע הראשון. המחשבה על האם מגיע לאסיר הנידון לעונש מוות, להשתחרר מן הכלא ביום מן הימים, מעסיקה לא מעט הן את האסיר עצמו, בני משפחתו וחבריו והן את בני המשפחה והחברים של הנרצח עצמו, אך בפועל מרבית האסירים המסוקרים בסדרה, ככל הנראה, לא ייראו עוד רגע אחד של חופש מחוץ לכותלי בית הכלא ויש שיגידו, בצדק. הצופה נחשף לאירועי פשע קיצוניים ברחבי ארצות הברית המובאים באופן אותנטי, מעניין, מרתק, עם קטעי מעבר המחברים בין האירועים השונים, מהעבר עד להווה, בהסתכלות שונה על בני אדם אלו המכונים לעיתים, בצדק או לא, כחיות אדם.

ארבע עונותיה של הסדרה התיעודית "אני רוצח" זמינות לצפייה בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן