אחוות השלג: ביקורת סרט

שנת 2024 רק התחילה, וכבר יש לנו מועמד לאחד מסרטי השנה – דרמה שגורמת לך למחנק אך גם לתחושת אחווה ואחדות, כזאת שנחוצה לנו במיוחד בימים אלו. ''אחוות השלג'' הוא בדיוק הסרט שהיינו צריכים בתקופה הזאת. כשהכל נראה אפל וחשוך, כשהעתיד הנראה באופק אינו מזהיר במיוחד – תמיד יש שבריר אור בקצה שאליו עוד נגיע. במקרה של היצירה הנפלאה הזאת, שעלתה לצפייה בנטפליקס, שבריר האור מגיע דרך השלג, המון שלג.

הסרט הביוגרפי, מגולל את סיפורם האמיתי והבלתי ייאמן של קבוצת הראגבי ''Old Christians Club'' המגיעה ממונטבידאו, בירת אורוגוואי. הקבוצה, אשר מורכבת מצעירים בשנות ה-20 לחייהם, המריאה ב-12 לאוקטובר 1972 לעבר טורניר בסנטיאגו, צ'ילה. על המטוס היו 40 נוסעים – שחקני הקבוצה, צוות האימון ובני משפחותיהם יחד עם עוד 5 אנשי צוות. זמן לא רב לאחר שהמריא, ובזמן שהוא עושה את דרכו מעל הרי האנדים המושלגים, חוסר הבחנה של תנאי השטח מצד הטייס לצד מזג אוויר בעייתי מאוד, הובילו להתרסקות המטוס.

שם, בשלג שלא נגמר, על פסגת ההר וכשהם חבולים ופצועים, מצאו עצמם הגברים החסונים לצד מספר נשים כשהם נאבקים עם איתני הטבע, האובדן של חבריהם שלא שרדו את ההתרסקות ורעב. רעב קיצוני שמזדחל מהרגליים, דרך הקיבה וכמו שאחד מן הניצולים אומר – ''כזה שגורם להם לא לחשוב בבהירות''. אותה תחושה אנושית בסיסית לחלוטין, עומדת למעשה בבסיסו של הסרט, והיא זאת שמעמידה את הניצולים בדילמות קשות מנשוא, שמובילות אותן בסופו של דבר להחלטה כי אין מנוס ועליהם לאכול את בשרם של חבריהם ובני משפחותיהם שזה עתו נהרגו.

עלילת הסרט אינה נוגעת בשאלה האם לאכול או לא, שכן בשל המצב הבלתי אפשרי התשובה היא כמעט ברורה. השאלה הגדולה, שמתקילה גם את הצופים בבית בעודם רואים את הסרט בספה הנוחה שלהם, היא כיצד לעשות זאת בדרך הכי פחות ברברית וכזאת שתוציא מן האקט כל רגש. יצר אנושי והישרדותי נטו.כאמור, למי מכם שהסיפור מצלצל מוכר, זה כי הסיפור הלא ייאמן הזה, אולי אחד מסיפורי ההישרדות המדהימים ביותר שהתרחשו במאה האחרונה (והיו לא מעט כאלו) – עובד, תומלל, שופצר, הוסרט והוקלט בכל כך הרבה ורסיות ושפות. הגרסה המוכרת ביותר היא ''לחיות'' של הבמאי פרנק מרשל, אשר יצאה ב-1993 בכיכובו של אית'ן הוק, באחד מתפקידיו הראשונים כשחקן ראשי.

הגרסה ההיא אמנם הופקה בעזרת ייעוץ של אחד מן השורדים, אך עובדה מספר שכתב סופר אנגלי כשנתיים לאחר האירועים האמיתיים. הסרט הנוכחי, שבוים על ידי חואן באיונה, שמכיר אישית את הניצולים ומשפחותיהם. בשל כך, ניכרת יד הבמאי בסרט בצורה ברורה במיוחד. הדגש על הסלנג האורגוואי, המינוחים מתוך התרבות הלטינית ומתן הבמה לכל אחת ואחת מהדמויות, הופכים את חוויית הצפייה למעין התבוננות באלבום תמונות משפחתי.

נכון, אמנם לעיתים זה מרגיש כאילו הניסיון לתת לכולם מידה שווה של הכרה, גורם למעט לבלבול. אני מודה שהעברתי בסוף הסרט לתחילתו כדי לקבל תמונת מצב מלאה של כלל השחקנים. יש לציין, כי מרבית השחקנים אינם מוכרים אפילו לקהל בדרום אמריקה, מה שמעצים את גודל הפרוייקט ואת התוצר הסופי שלו. תפיסת ההוויה ההישרדותית, ברגעיה המחרידים ביותר ויחד עם זאת ההכרה כי אין לשפוט אף אחד מהם – גורמות ל"אחוות השלג" להיות רלוונטי מתמיד עבורנו בתור הקהל הישראלי.

באיונה, שכבר יצר כמה סרטים משובחים בעבר (המוכר שבהם – ''הבלתי אפשרי'' על הצונאמי בתאילנד ב-2004), הצליח לשרטט באופן מרשים את הדיסוננס בין הנופים המרהיבים של הרי האנדים, לבין הזוועה שקורית על הקרקע, בתוך שברי המטוס ובין הגופות הנערמות אחת אחר השנייה ככל שהימים עוברים. חשוב לציין כי הסרט לא יהיה קל עבור כלל הצופים. זה לא עוד סרט אסונות שמרגיש מרוחק. כאן נעשתה עבודת צילום ועריכה במלאכת מחשבת. בין אם זה באופן תיאור ההתרסקות, דרך תיאור הפציעות, ועד האופן בו חלק מן הדמויות נושמות את נשימתן האחרונה. בלי דרמה מוקצנת, בלי פיצוצים והתפוצצות רגשות חסרת תקנות. פשוט רצף אירועים מזעזע וכואב שמובא בדרך מכבדת אך מאוד ריאליסטית.

הצפייה ב''אחוות השלג'' הדביקה אותי למסך, ולמרות שאורכו כשעתיים ועשרים דקות, לא חשתי לרגע תחושה שהזמן עומד מלכת. צריך לומר מילה טובה גם לנטפליקס, שבחרו לקחת פרויקט שכזה, בשפה הספרדית ושאורכו עלול להרתיע חלקים – ונתנו לו גיבוי מלא. זה אולי אפילו ייגמר עם אוסקר.

הסרט "אחוות השלג" זמין לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן