העלילה של "בויאונה: המפלצת מהאמזונס" עוקבת אחר משלחת רפואית הומניטרית היוצאת למעמקי ג'ונגל האמזונס בברזיל. החבורה התמימה נתקלת לא רק בתנאי שטח קשים ובאנשים מפוקפקים, אלא גם בנחש ענק ומיתולוגי המתעורר מרבצו. במהרה המסע הטיפולי הופך למאבק הישרדות עקוב מדם מול היצור הקטלני התוקף את חברי המשלחת.
בנוסף לנהוג ביצירות אימה מודרניות רבות, הבמאי מייק פ. נלסון מנסה להזריק לסרט מסר אנטי-קולוניאליסטי ברור. הנחש המיתולוגי אינו סתם מפלצת רעבה, אלא זעמו של הטבע המקומי הקם להגן על עצמו מפני חברות גזלניות וזרים המנצלים את האמזונס. העונש שהמפלצת גובה מהפולשים הלבנים משרת אמירה חברתית נוקבת.
פרסומת
ההפקה הצליחה לגייס מספר שמות מוכרים במיוחד עבור יצירת אימה דלת תקציב מסוג זה. לצדה של קיאנה מדיירה האנונימית מופיעים ג'סיקה רות', הכוכבת של סרטי "מזל טוב 1 ו-2" ולוגן מרשל-גרין ("משודרג"). נוכחותם של השחקנים הללו מעלה מעט את רמת המשחק.למרות נקודת הפתיחה המבטיחה, הסרט סובל מכשלים מבניים חמורים המונעים ממנו להתרומם. התסריט הופך לבלגן מיותר בחלקו השני, הצילום בג'ונגל חשוך מדי ולא ממוקד, והעריכה התזזיתית מקשה לעקוב אחר אקשן הלחימה במפלצת. במקום ליצור מתח מהודק שנבנה שלב אחרי שלב, הבמאי מאבד שליטה על הקצב ומספק חוויה פזיזה ומבולבלת.
השחקנית קיאנה מדיירה, שבשלב מסוים המושכות עוברות לידיה והיא זאת שמובילה את הסרט, אומנם מפגינה חינניות רבה, אך כגיבורה ראשית חסרה לה נוכחות של כוכבת קולנוע אמיתית. היא מתקשה להחזיק מסך קולנוע, ובהשוואה לשחקניות ראשיות אחרות בז'אנר האימה, הדמות שלה נותרת חיוורת ולא מספיק ממגנטת.כותרת הפתיחה והעיצוב הוויזואלי ההתחלתי מנסים להדהד מחווה לסרטי הגריינדהאוס מאמצע שנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70. אך מדובר בגימיק בלבד; הסרט לא באמת מצליח להוכיח שהוא מבין או מוקיר את הז'אנר ההוא. במקום סגנון רטרו מחוספס ומודע לעצמו, התוצאה מרגישה כמו סרט אימה מודרני גנרי למדי.בסופו של דבר, התוצאה שמתקבלת על המסך מבדרת למדי ויכולה לספק אחלה יציאה לקולנוע עם חברים חובבי אימה ונחשים. הסרט מציע כמה רגעים מהנים של בהלה ודם, אך לא מדובר ביצירה שתיכנס לפנתיאון הקולנועי או שמישהו יזכור אותה. לצפייה בהקרנת חצות עם פופקורן, זה בהחלט מספיק.
