Seret.co.il - חדשות טלוויזיה :: החיים עצמם

עליי להודות, מעט לא נעים לי לכתוב את הביקורת הזו. מסתמן שבליינאפ החדש של "יס" מעורב מבחר רחב כל-כך של תוכן איכותי ורלוונטי, סדרות מדוברות שמייצגות היטב את ההתפתחות שאמנות הטלוויזיה עברה בשנים האחרונות. אני מצפה בקוצר רוח ל"ויקטוריה", "בול", "אטלנטה", "בטר ת'ינגס" ורבות אחרות, אבל זו לא הביקורת שיצא לי לכתוב היום. כי היום, אני מדבר על "החיים עצמם". ובאופן שמתבלט בשונותו משאר ההיצע של עונת הסתיו השנה, "החיים עצמם" (כשם הביטוי הבלתי נשכח של נתניהו) היא בעיניי רצף ארוך של קלישאות וטוויסטים עלילתיים מגוחכים, המובל על ידי קאסט דמויות גנרי, משעמם וכתוב רע.

הפרק הראשון מתמקד ביום של ארבע דמויות שונות - לכולן יש את אותו תאריך יום הולדת. זה נותן לנו הזדמנות לעקוב אחר שלל לא קטן של ארכיטיפים אנושיים- ג'ק (מיילו ונטימיליה, "בנות גילמור"), בעל שאשתו עומדת ללדת לידה מסוכנת. ראנדאל (סטרלינג ק. בראון), אדם שמוצא את הכתובת של אביו הביולוגי, שנטש אותו ביום לידתו. ותאומים- קווין (ג'סטין הארטלי)- כוכב הוליוודי של סיטקום גרוע, שמחפש יושרה אומנותית, וקייט (כריסי מץ) - אישה בעלת משקל יתר משמעותי שמחליטה לרדת במשקל.

הפרק עוקב אחר העלילות של ארבעת הדמויות הללו במקביל. שלא יהיה ספק, אני ממליץ על הסדרה הזו המלצה חמה, פשוט כי ההתרסקות הזו כל-כך גדולה שהיא מבדרת למדי. צחקתי כמה וכמה פעמים במהלך הפרק, ולא בבדיחות מכוונות. הסדרה הזו היא באמת תענוג לצפייה, מצטרפת חדשה לז'אנר הנדיר הזה של כל-כך רע שזה טוב.

[*]

יכול להיות, שמדובר למעשה בסאטירה גאונית שאני לא לחלוטין מבין, מהסוג שבדרך כלל האינטרנט מתמחה בו כל-כך. הסדרה הולכת כל הזמן על הגבול של להיות משהו כמו הפארודיות ההיסטוריות והגרועות-במכוון שעולות ליוטיוב כל יום, ומגיעה למקומות של חוסר מודעות עצמית כל-כך קיצונית, שאני מתחיל לחשוד שזו בעצם היפר-מודעות עצמית, מעין בדיחה כפולה על כולנו.

קונפליקט מרכזי בשביל קווין, דמותו של השחקן ההוליוודי, הוא הכמיהה שלו ליושר אמנותי. הוא מדבר על המכנה המשותף הנמוך שהסדרה בה הוא משחק מכוונת אליה, אפילו מאשים ישירות את הקהל בכך שהם צופים בזבל כזה וממנים אותו, ולא הצלחתי שלא לחשוב שאולי מדובר במהלך תסריטאי מבריק, שמדבר למעשה על הסדרה עצמה בה אנו צופים. אני אצפה הפרקים הבאים הזו מתחילתם ועד סופם, ובין אם זה יהיה מהנה מרוב שזה גרוע גם בהמשך, או יתגלה כתרמית מבריקה, מעין סאטירה ישירה על הקהל שאיכשהו עוד צרך את זה בהתחלה, מסתמן שכיף זה בטוח יהיה. אבל בסך הכל, האופציה הראשונה יותר סבירה. בין שרשרת הפנינים שהפיילוט מספק לנו יש כמה וכמה דמויות וכלי עלילה שמתאימים בהחלט לסרט טלוויזיה נוצרי. מהרופא הקשיש וטוב הלב שמיילד את אשתו של ג'ק, דרך הדיאלוגים של רנדאל עם אביו, ועד הטוויסט שמסיים את הפרק - טוויסט שראיתי מגיע לאט לאט, והייתי ממש במתח סביב השאלה "האם הם ירדו עד כדי כך נמוך?", עד להגעתו-שגרמה לי לצחוק בקול. אני לא אעז לספיילר לאף אחד את הסוף הזה, כי זה באמת מדהים כמה שהוא מטופש בעיניי. אבל מעבר לקלישאתיות, יש עוד המון בעיות בסדרה הזו.

הסדרה מבקשת לייצר רגעים מרגשים, אבל לא מביאה לנו דמויות אותנטיות או מעניינות מספיק כדי שיהיה אכפת לנו מהרגעים הללו. כשקייט נאבקת במשקל שלה, למשל, אני לא מרגיש אליה אמפתיה, כי אני לא רואה בן אדם נאבק, אני רואה דמות טלוויזיונית. סדרות מהסוג הזה הן סדרות שבהחלט מוודאות שאנחנו מבינים שעכשיו אמורים להיות עצובים, ועכשיו שמחים (וכמובן שאין מורכבות רגשית מעבר לשני הקצוות הללו), אבל לא מנסות יותר מדי שגם נרגיש את העצב או השמחה. כשהדמויות שמובילות את העלילה הן קיצור דרך עצלני, פלקטי וזול של התסריטאים, דמויות שכבר ראינו מיליון פעם במיליון סדרות עצלניות שונות, פשוט לא באמת אכפת לנו מה קורה להן, ומה שאכן קורה מהווה רעש לבן, משהו שיתנגן ברקע כשאנחנו עושים מטלות חשובות יותר.

"סדרות קיצורי דרך" כאלו, או "סדרות זפזופ", אולי היו מתקבלות יותר בטלוויזיה של לפני 10 שנים, כי זה פחות או יותר מה שהיה שם אז: תוכן שמכוון תמיד למכנה המשותף הנמוך ביותר שאפשר לדמיין, וכתוצאה לא באמת מצליח באמת לרגש עד הסוף, אבל זה פשוט כבר לא הנוף שהמסך הקטן מאכלס, ולעקוב אחרי אותם חוקים של השנים הללו נראה פשוט מגוחך היום. זה גם מאוד מוזר שסדרה כזו, שנדמה שנשלפה היישר ממדריך הטלוויזיה של '88, מופקת דווקא עכשיו, במה שרבים מכנים "עידן הזהב השני של הטלוויזיה", ועוד יותר מוזר שהיא נמצאת גם ברשימה החדשה ש"יס" מציעים, בין דרמות שאפתניות ומעודנות לקומדיות מבריקות ומשויפות, שאני בהחלט ממליץ על צפייה לא אירונית בהן.

"החיים עצמם" משודרת החל מה-24.10 בימי שני ב-22:00 ב-yesDrama וב-yesVOD