נשים שהורגות: ביקורת פרקי הפתיחה

כמעט ולא קורה מצב שבו עם סיום הצפייה אתה נשאר לבהות בכתוביות שרצות על המסך ומאזין לשיר סיום, כמו לא מבין איך זה נגמר ומה ראית עכשיו? פעם אחרונה זה קרה לי כשצפיתי בסדרת המופת הדוקומנטרית של HBO "הג'ינקס" וימים יעידו כמה חשבתי על הרוצח הכי ממזר שארצות הברית ידעה - הלא הוא רוברט דרסט. חשבתי שהוא "מיוחד" במינו, שאין עוד רוצחים מתוחכמים ומחושבים כמוהו אבל גבירותיי ורבותיי - התבדיתי.

הנשים המרואיינות בסרט "נשים שהורגות" העירו בי את התמימות וסיפרו לי דרך המסך הקטן זו אחר זו על הדרך שבה הן רצחו את בן זוגן, האחת מספרת על כך בחיוך ובחוסר חרטה מוחלט, האחרת מתפללת להמצאה של מכונת זמן.

הפרק מתחיל מהסיפור של אמבר הילבלרינג מאוקלהומה שנידונה ל-25 שנות מאסר על שדחפה את בעלה מהמרפסת של דירתם בקומה ה-17. היא מספרת על הריבים שהתפתחו בינה לבן זוגה שנהג להשתמש בסמים קשים ועל מריבה אחת שיצאה מכלל שליטה בדירתם שהפכה בתוך דקות לזירת פשע. אמבר מתארת איך בן זוגה סטר על לחייה, הקרב התלהט והחלו דחיפות ביניהם, אך דחיפה אחת הייתה נקודת אל חזור. אמבר דחפה את בן זוגה דרך חלון שבור והוא צנח אל מותו.

אחת מן ההגדרות לאשמה ברצח היא כוונת תחילה. עם הצפייה תרגיש כמו חוקר המנסה לדלות מידע ולהבין אם מדובר בתאונה או בתכנון ממוקד, לרגעים ספורים תאמינו לרוצחת, ולרגעים תמלמלו "בולשיט", אולי כי אנחנו כחברה יותר מדי מטילים ספק באסירים ואגב, גם באלו שאסירים לשעבר.

אך עם זאת, ישנם מקרים "מוצדקים" בהם תחושו הזדהות עם הרוצחת. אחת מהן היא ג'ודי גומז מניו מקסיקו. בעלה של ג'ודי ניצל מינית את ילדיה, היא הייתה ערה לכך וידעה כי יש רק סוף מסוג אחד לסיפור ההתעללות הזה. בזמן שהיא עובדת במתפרה בכלא היא מספרת בחיוך על שרצחה את בעלה, וההשלמה הפנימית עם אותו מעשה - "כשהייתי בבית הרגשתי בכלא, ובכלא אני מרגישה חופשיה".

שני סיפורי רצח נוספים המוזכרים בסדרה זכו לתהילה בספרים רבי מכר, אבל אפסיק כאן עם הספוילרים ואשחרר אתכם לצפות בסדרה דוקומנטרית עשויה היטב, עם אילוסטרציות מרשימות, פסקול מותח וסיפורים שלא יעלו בדמיונו של אף תסריטאי.

הסדרה "נשים שהורגות" תשודר בכורה: ימים ראשון-שני, 20-21.8, בשעה 21:10 ב-yes דוקו וב-yesVOD

לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן