חדשות קולנוע וסרטים

"אין גיל לחלומות. אתה חי כשאתה חולם וחייב שיהיו לך אופק ותקווה"

25/9/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הבמאיות והיוצרות שלומית ארנון וליאת פישמן לני עיבדו את הסרט "קריוקי" לפסטיבל ״פותחים במה״ ה-27 (27-30.9) בבית ליסין. הן מספרות מספרות על התרגום של הסרט לדרמה בימתית מוזיקלית עם אקי אבני וקרן צור, על הפיתוי להיסחף אחרי פנטזיה של חיים אחרים ועל העבודה המשותפת

אחרי שסחף את הצופים בבתי הקולנוע וגרף ארבעה פרסי אופיר, "קריוקי" של משה רוזנטל (״עצמאות״) ובכיכובם של קרן צור, אקי אבני ויורם טולדנו מגיע אל הבמה לקריאה מבוימת בפסטיבל ״פותחים במה״ ה-27 (27-30.9) בבית ליסין. הבמאיות והיוצרות שלומית ארנון וליאת פישמן לני מספרות על התרגום של הסרט לדרמה בימתית מוזיקלית, על הפיתוי להיסחף אחרי פנטזיה של חיים אחרים ועל העבודה המשותפת.

היוזמה לעיבוד התיאטרלי לא הגיעה בהנחיה מלמעלה, אלא מתשוקה טהורה של השתיים לחומר הגלם הקולנועי. ״קודם כל פנינו למשה, הוא מיד הרים את הכפפה ורצה לעשות את זה. הוא אפילו אמר שגם הוא חשב שזה צריך לעמוד על במה וראה בזה משהו תיאטרלי עוד לפני שצילם. זה סרט אינטימי שקורה די במקום אחד, בלי הרבה דמויות, שעוסק ביחסים ובאנשים״, משחזרת שלומית. ״אמרנו לו: ׳תשמע, הסרט חייב לעלות על במה׳. הדליקה אותנו כל הפנטזיה, שבתיאטרון אפשר לתת לה הרבה יותר מקום - כשהם חולמים שהם פתאום בברודוויי ומופיעים. אפשר לפתוח בגדול, לעוף על הנאמברים של הקריוקי ולצאת ממחוזות הריאליזם״.

איך נראה תהליך העיבוד לתיאטרון?

״בהתחלה תמללנו את הסרט, שמנו אותו על הדף כמו שהוא והתחלנו ללוש אותו בשכבות. לוקח זמן להבין את החומר, ומכאן מה משחררים ממה ששייך לקולנוע ומה מפתחים. זה תהליך של קילוף. לוקחים חומר גלם ומתחילים לקלף, לחצוב ולהבין מה חסר. להרחיב ולהכניס עוד דברים כדי למלא את הנפח של המדיום התיאטרלי, איפה שאין עבודת מצלמה. זאת תנועה שנשענת על הסרט אבל מכניסה משהו אחר״.

(שלומית ארנון, צילום: ליאת עמנואל)

איך מתרגמים את הסרט לתיאטרון מבלי לאבד את אווירת המקור?

שלומית: ״כל פעם שעושים עיבוד יש הרבה שאלות ופיצוחים. ב׳קריוקי׳ בפרט, מדובר במשהו אינטימי עם השחקנים. רוזנטל משתמש בהרבה קלוז-אפים, והמצלמה שלו מאוד מדברת. האירוניה שלו וכל העולם שלו עוברים דרך המצלמה. היה לנו אתגר גדול להעביר את זה דרך פעולות בימתיות ודרך טקסט״.

ליאת: ״המחשבה היא מה שוט מסוים שאין בו טקסט מנסה להגיד, ואז לנסות לתרגם אותו לדיאלוג שיוציא את הכוונה. מעבר לכך, זה לא עיבוד של אחד לאחד. פיתחנו את זה למקומות קצת אחרים, ושם מילאנו דברים שלא יכולנו להביא מהסרט כי הם קולנועיים ואי אפשר לתרגם אותם לבמה״.

שלומית: ״בגלל זה זה מיוחד. הצופה יכול להגיד ׳ראיתי את הסרט, מה יש לי כבר לראות בהצגה?׳, אבל זו יצירה אחרת. שירי הקריוקי יקבלו ביצועים תיאטרליים והדמויות עברו שינוי ולעתים הרחבה. בסרט אפשר להביא דמות רק כדי להראות אותה, אבל במחזה חייבים להעמיק אותן ולתת להן יותר בשר״.

המעבר לתיאטרון דרש גם צמצום והידוק של המרחב: דמויות משנה נחתכו והעולם כולו נכלא בין כותלי הבניין. ״בסרט הדמויות יוצאות החוצה, ואילו אנחנו החלטנו שאין שום חוץ״, מסבירה שלומית. ״הכול מתרחש בתוך בניין המגורים בחולון, והחוץ נוכח רק במבט מבפנים. זה מייצר קלסטרופוביה, עולם קטן שמרגיש כמו קופסת שימורים״.

(ליאת פישמן לני, צילום: הילה עמנואל)לצד המעבר המאתגר למדיום התיאטרלי, היוצרות נדרשו לנווט בין עמידה ברף הגבוה של הסרט לבין השמעת קול אמנותי מקורי. ״המאבק המתמיד היה לעשות משהו שונה- שלא יהיה העתק, אלא מרחב יצירתי משלנו מול הסרט״, הן מסבירות. השמירה על האיזון דרשה רגישות רבה מול הבמאי: ״חשוב לנו מאוד להיות בדיאלוג פתוח ולעשות תיאום ציפיות. בסופו של דבר המחזה הוא יצירה שלנו, אבל כשיוצר מביא כל כך הרבה מעצמו, חשוב לכבד את זה ולא לפגוע בכוונה המקורית״.

מורכבות נוספת נבעה מהמטען הרגשי של הדמויות, שנאלצות להביט במראה בשלב קריטי בחייהן. ״אלו תמות עמוקות של התמודדות עם הגיל: הפחד להגיע לגיל 60 ולתהות אם עוד אגשים את עצמי או שהחיים מאחוריי״, הן מציינות, ומגדירות את השכן הכריזמטי כמעין מראה מעוותת: ״איציק הוא כמו דג זהב עם צד אפל, שמגשים משאלה שיש לה מחיר. המפגש איתו מציף שאלות על אמת, זיוף ואותנטיות, ובסופו של דבר עוסק ביכולת לחבק את החיים שלך במקום לרצות תמיד להיות מישהו אחר״.

אף שתהליך העיבוד חצה את חודשי המלחמה, היא לא קיימת בעבודה עצמה. היוצרות מדגישות כי האירועים דווקא חידדו את הליבה הרגשית של הסיפור, את התחושה שצריך לנצל את החיים ולא לוותר על שום חלום. ״להירדם בתוך החיים שלך זה הדבר הכי קשה, זה סוג של מוות בתוך הזוגיות״. למשבצת הזאת נכנסת דמותו של איציק בעלילה. ״על דרך השלילה, הוא גורם להם למצוא אחד את השני שוב״, מסבירה ליאת.

אחד ממהלכי הליהוק המסקרנים בעיבוד הבימתי הוא הבחירה בקרן צור לתפקיד טובה, בחירה שמייצרת סגירת מעגל. ב׳קריוקי׳ היא שיחקה בתפקיד קטן את בלה, ועכשיו רוזנטל לקח אותה לסרטו ׳עצמאות׳ לתפקיד הראשי כאמא שלו. צור, שמשתפת פעולה עם השתיים גם בהצגה ״מלכת היופי של ירושלים״, חוברת כאן לקאסט שכולל את יורם טולדנו בתפקיד מאיר ואת אקי אבני (ש״יושב על איציק בול״). הזוגיות שיוצרים צור וטולדנו מציגה גוון שונה מזו של ששון גבאי וריטה שוקרון מהסרט המקורי: ״הם צעירים יותר ומביאים אינטרפרטציה משלהם״.

(ליאת פישמן לני: צילום: הילה עמנואל)

איך ניגשתן לעבודה על הדמויות שהקהל כבר מכיר, וכמה חופש נתתן לשחקנים להביא מעצמם?

ליאת: ״בקריאה מבוימת אין חודשיים של חזרות ועבודת שולחן. קראנו את הסצנות והבנו מה קורה. השחקנים כל כך מיומנים ומתאימים, שהחיבור בין הדמות לשחקן עובד מעצמו״.

שלומית: ״הליהוק פשוט מדויק. קרן יושבת מושלם על טובה, ביורם טולדנו יש רגש עצור שנשבר ומצחיק מתוך המבוכה, ואקי מביא את הסטאר-קוואליטי שלו לאיציק. הם לא מחקים את הסרט, אלא מביאים אינטרפרטציה שלהם. יש גם דמויות שלא היו בסרט או שהיו שונות מאוד".

אחת התמות הבולטות בסרט היא תחושת ההחמצה וההשוואה התמידית לאחרים. ״הבניין כולו עשוי השתקפויות: אתה יוצא ללובי, רואה שכן שיוצא לריצה ומיד שואל את עצמך ׳למה אני לא?׳ כל הזמן יש הדהוד שמנקר בך ושואל אם החמצת משהו - ובגיל מבוגר זה כבר הפחד של החמצת החיים עצמם״, מסבירה שלומית.

ליאת מחדדת את ההבדל בין הדורות: ״הפחד של צעירים ברשתות נובע הרבה פעמים מבדידות, אבל אצל מבוגרים מדובר במהות: מה הצלחת להגשים בחיים, והאם השארת חותם?".

מה החשיבות עבורכן להציג את ׳קריוקי׳ דווקא במסגרת פסטיבל ׳פותחים במה׳?

ליאת: ״זה קצת ניסוי כלים: לראות איך זה פוגש את הקהל דווקא בצורה הרזה שלו, בלי כל המסביב. בלי לראות איך עובדת הבמה, התאורה והמוזיקה- אלא הסיפור עצמו, המערכות יחסים. אתה מבין מה זה תיאטרון ורואה את הפוטנציאל הטהור״.

אף שהתהליך נפתח בתיאום ציפיות ובברכת הדרך מצד רוזנטל, היוצרות שמרו על עצמאות אמנותית מוחלטת לאורך הדרך. ״באנו מוכנות לפגישה הראשונה, תיארנו לאן אנחנו רוצות לקחת את זה, והוא אהב", מספרת ליאת.

בהמשך עבר רוזנטל לעבוד על סרטו ״עצמאות״, והשתיים המשיכו לבדן: ״הוא לא היה חלק מהתהליך בכלל, וזה חלק מהעצמאות שלנו״, מבהירה שלומית. ״לא שאלנו אותו מה לעשות ולא התייעצנו על דמויות שירדו או נוספו, כדי לא לאבד את החירות האמנותית. זו יצירה שלנו שמבוססת על הסרט שלו, ובקריאה הוא יפגוש משהו שהוא עוד לא מכיר״.

(קרן צור, צילום: דניאל קמינסקי)

כמי שהעמיקו ב״קריוקי״, הצפייה בסרטו החדש של רוזנטל, ״עצמאות״, העניקה לשתיים מבט מרתק על עולמו הפנימי של היוצר. שתיהן מזהות מיד את החוטים המקשרים: ״ברור שהוא נשען על המשפחה שלו, הם הבסיס ומשם הוא בא״, מסבירה ליאת. ״אלה חומרים אוטוביוגרפיים שמשולבים עם בדיון, אבל יש לדמויות בשני הסרטים את אותו ה-DNA״.

הדמיון המובהק ביותר מתבטא בדינמיקה הזוגית והמשפחתית: ״הדמות של טובה מול מאיר ב׳קריוקי׳ - אישה חזקה ודומיננטית מול גבר עדין שנחבא אל הכלים, בבית שהנשיות מובילה בו עם שתי בנות - מאוד מזכירה את הדמות של בלה שמגלמת קרן צור ב׳עצמאות׳״, מפרטת שלומית. החיבור הזה מתחדד סביב מוטיבים ספציפיים: ״סצנות ב׳עצמאות׳ מהדהדות את ׳קריוקי׳. יש אישה שנאבקת על איך היא נראית, מחזיקה גאווה פנימית וטרודה במה חושבים עליה, לצד הגבר שמתמודד עם חרדות ומצוקות בתוך עולם נשי. זה לגמרי אותו עולם וברור שמדובר באותו יוצר״.

מה התובנה המרכזית שלקחתן מהעבודה על העיבוד לקראת הקריאה?

שלומית: ״שאין גיל לחלומות. המחשבה ש׳החיים כבר מאחוריי ושום דבר חדש לא יקרה׳ היא קיפאון מוחלט. אתה חי כשאתה חולם וחייב שיהיה לך אופק ותקווה".

ליאת: ״העולם שלנו כיוצרות נשען על חלומות ועל היכולת להגשים אותם. הדרך להפקת מחזה בתיאטרון היא תמיד סיזיפית, אבל נשארנו ממוקדות בעבודה ועשינו אותה בלי רעשי רקע, מתוך ביטחון שלם שההצגה הזו תגיע לבמה״.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret הצגה

שני מילרד - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי