חדשות קולנוע וסרטים

"זה עוסק בגזענות העמוקה הטבועה בכל אדם שחי בישראל"

9/10/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

הקומדיה הספרדית "מי בעד?" שעלתה בסוף השבוע לאקרנים כבר זכתה לעיבוד ישראלי מצליח בתיאטרון הקאמרי. במאית ההצגה רוני ברודצקי מספרת בריאיון מדוע החליפה את שיפוץ המעלית בשיפוץ המקלט, איך הפכה את המחזה לקומדיה ישראלית על גזענות ודעות קדומות ומה ההבדל בין השכנים הספרדים שמדברים בלי סוף לישראלים שממהרים לפעול: "כמעט ואין סיבה לחשוב שמדובר במקור ספרדי"

בשנת 2021 היוצר הספרדי סנטיאגו רקחו כתב וביים סרט קצר בשם "אנחנו מצביעים". הסרט הקצר זכה לשבחים רבים ואף היה בין המועמדים לאוסקר הסרט הקצר. שנתיים לאחר מכן, חבר רקחו לראול ברנקו וחאבייר לורנסו סאנצ'ז ושלושתם יחד הפכו את הסרט הקצר למחזה "מי בעד?". המחזה מביא פגישה שגרתית של דיירי בניין מגורים שבה מתוכננת הצבעה על החלפת המעלית בבניין. כשהדיירים שומעים כי אחד הדיירים מתכנן להשכיר את דירתו לדייר עם בעיות נפשיות האווירה משתנה. מרגע זה המפגש מציף סודות ושקרים, מתפתח עימות והמפגש המנומס מתהפך ומשתנה לחלוטין.

לפני שנה, תיאטרון הקאמרי עיבד את המחזה הספרדי לגרסה ישראלית מופרעת ומצחיקה. על מושכות הבימוי הופקדה הבמאית רוני ברודצקי וקאסט השחקנים מכיל אנסמבל נהדר: נדב אסולין, אביגיל הררי, ענת וקסמן, יואב לוי, כינרת לימוני, מיכה סלקטר, ליר עיסא וליעם פינטו. בסוף השבוע עלה לאקרנים סרטו העלילתי של סנטיאגו רקחו (חמש שנים מאז סרטו הקצר), שמביא גרסה קולנועית באורך המלא למחזה הספרדי המצליח. שוחחתי עם במאית ההצגה רוני ברודצקי על ההבדלים בין ההצגה לסרט ועל ההבדלים בין הגרסאות.

(ההצגה "מי בעד?". צילום: משה צ'יטיאת)

הסרט מתרחש במדריד ועוסק בהחלפת מעלית בעוד שבהצגה העלילה הועתקה לדיון סוער על שיפוץ המקלט הישראלי. איך השינוי הדרמטי הזה ברקע משנה את עוצמת החרדה והתגובות של הדיירים? האם המקלט הופך את הקומדיה להרבה יותר קרובה ללב?

"קיבלנו את המחזה והתבקשנו לתרגם אותו ולהפוך אותו לקצת יותר ישראלי. בהתחלה זה מה שעשינו, תרגמנו את הטקסט ובשיא המלחמה שינינו משיפוץ המעלית לשיפוץ המקלט שאגב זה לחלוטין של הבניין שאני גרה בו. אבל לא רק בזה שינינו את המחזה. בעוד שהדיירים הספרדים מאוד מדברים ומסבירים את עצמם, הדיירים הישראלים מהר מאוד יכולים להגיד את המשפט 'אם לא תעופו מפה, אני קורא למשטרה!' ולכן ממש שינינו את התנועה הדרמטית של המחזה שתהיה ישראלית ושלא תהיה להם ברירה אלא להישאר, לא רק מכורח הסיבה אלא מכורח הפעולות שקורות על הבמה. אז גם במובן הזה הוא ישראלי.

גם הסיום שאנחנו עשינו של המחזה בעוד שהמחזה הספרדי מדבר על קבלה של אנשים בעלי קשיים נפשיים בחברה, אצלנו זה לא עוסק בזה. זה עוסק בגזענות העמוקה הטבועה בכל אדם שחי בישראל ולכן שינינו לחלוטין את הסוף. אין קשר בין הסוף הספרדי לסוף הישראלי והפכנו את זה לגמרי לשלנו. יש עוד דברים ששינינו – הדירה מטה ליפול אז מבחינת תפאורה אצלנו היא מאוד ישראלית וגם החולדה מאוד ישראלית. עשינו ממש וריאציה ולקחנו את זה רחוק מאוד. כמעט ואין סיבה לחשוב שמדובר במקור ספרדי אולי חדי המבט ישימו לב שיש חוק שאסור להכניס בעלי חיים לבניין וזה שארית מהגרסה הספרדית וזה דבר שאין אותו בישראל. מעבר לזה אפשר לגמרי להתייחס לזה כקומדיה מקורית ישראלית ברמת העיבוד שעשינו לזה". לב היצירה בשני המדיומים הוא הסטיגמות והפחד מפני כניסתו של מתמודד נפש לבניין. האם לדעתך החברה הישראלית מגיבה אחרת לסוגיה הזו בהשוואה לחברה האירופאית שמוצגת בסרט? האם הפחדים שלנו שונים משלהם?

"זאת חברה מאוד צפופה, בניין הוא אירוע מאוד טעון. זה שאנחנו תקועים עשר דקות בעת אזעקות וחייבים להסתדר עם כל הקשיים, זאת חברה מאוד צפופה ולכן מי ששונה וחריג בה – יש לזה יחס מאוד חריף, בין אם הוא מתמודד נפש או משהו אחר. אני חושבת שזה מאוד דומה - הדילמה מאוד רלוונטית לחברה הישראלית ואולי אפילו יותר ממה שקורה מחוץ לישראל".

מנקודת מבט של במאית - מה ההבדל לדעתך בין ההצגה לסרט? ומה ההצגה מוסיפה על הסרט?

"לא צפיתי בסרט, רק קראתי את המחזה אבל אני יכולה להגיד שהמניע הדרמטי במחזה הוא השיח. הם מדברים הרבה והמשמעות של זה היא שהרבה זמן הדמויות האחרות מקשיבות ועצם הדיבור וההקשבה משנה את המציאות. בישראל אין כזה דבר – הדיבור הוא לא פקטור. זה לא מאפיין את החברה שלנו. הפעולה היא הפקטור ולכן הם עכשיו חייבים לשכנע להצביע נכון, הם חייבים לברוח בגלל החולדה שרצה מתחת לרגליים שלהם ולפתור את הבעיה. הפעולה הדרמטית היא העיקר וזה ההבדל בין היצירות".

זו קומדיית מצבים שנשענת על תזמון מדויק. בקולנוע אפשר לחתוך אבל בתיאטרון חווים גלי צחוק בזמן אמת. איך משחקים ערב ערב כשהקהל משמש "דייר נוסף" באספה?

"השחקנים כל כך מופרעים ומצחיקים שהם צוחקים כל יום על הבמה כי הם נורא מצחיקים אחד את השני. זה נורא מתאים לקהל לייב כי תחושת ההזדהות על הבמה היא יותר גדולה מסרט ואתה רואה את עצמך ואפשר להגיע למופרעות יותר, בעוד שבקולנוע אנחנו עדיין משתדלים להישאר יותר נאמנים למציאות ובתיאטרון יכולים להיות בסלואו-מושן מוגזם והמוגזמות הזאת יוצרת קומדיה והקהל שותף מלא. זה תענוג לשמוע אותו צוחק וזה אושר גדול".

(הבמאית רוני ברודצקי. צילום: יוסי צבקר)

לאחרונה יש הרבה עיבודים של סרטים לתיאטרון וזאת דווקא דוגמה הפוכה למחזה שמעובד לקולנוע - מה דעתך על כך?

"תמיד היו עיבודים למחזות שהפכו לסרטים. זה מאוד הגיוני, זה מהלך מאוד טבעי ובריא שזה עובר בין שני המדיומים ואני חושבת שזה דבר מעולה וזו עוד דרך לספר סיפור".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

כתבות נוספות ממדור Seret הצגה

מיכל ליבר רונן - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !

רלוונטי