המאבק נמשך: ששת הסרטים החשובים בנושא הפלות

אף פעם, לעתים רחוקות, לפעמים, תמיד (2020)

לרוב כשלסרט מוצמד הכינוי "חשוב", אפשר לצפות ליצירה שעוסקת בנושא רלוונטי ואקטואלי אך באותה המידה, עושה זאת בצורה דידקטית ולעוסה לעייפה. "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" (Never Rarely Sometimes Always”") הוא אמנם סרט "חשוב" מאוד, אך לרגע לא משעמם, מעייף או מאבד את הצופה שלו – ששקוע בחוויה הנשית הסיזיפית של נשים המעוניינות להפיל באמריקה המודרנית. באופן שמזכיר יותר קולנוע דוקומנטרי (ובייחוד "סינמה וריטה") מאשר דרמה שמאלצית הוליוודית, הבמאית והתסריטאית אלייזה היטמן עוקבת אחר אוטום (סידני פלאנינגן), נערה ביישנית ושקטה בת 17 מעיירה קטנה בפנסילבניה, שנכנסת להיריון לא מתוכנן.

כשהיא מבינה שהחוק הנוקשה והשמרני במדינתה לא מאפשר לה לערוך הפלה ללא אישור הוריה, והיא מחליטה לצאת לנסיעה משנת גורל אל ניו יורק -יחד עם בת דודתה הנאיבית סקיילר (טליה ריידר, "עושות נקמה") - על מנת לעבור הפלה ולחזור הביתה בזמן למשמרת הבאה שלה בסופרמרקט המקומי. הטבעיות שבה אוטום ובת דודתה מתייחסות להליך כולו מול הנוקשות והאטימות בהן הן נתקלות מכל עבר (שמוצגים ע"י שוטים ארוכים ומנוכרים, או אפילו ע"י שם הסרט – בסצנה שבה אוטום נאלצת להתמודד עם שאלון רב-בחירתי שמעמת אותה עם הטראומה שעברה) רק מדגישים את גודל האבסורד בדיון חסר התחשבות באלו שהבחירה צריכה להיות בידיהן בלבד. למרות שהוערפו עליו שבחים רבים בעונת הפרסים של 2020, הסרט קיבל כתף קרה מהאוסקר (היטמן אף חשפה איומים ישירים על חייה מצד חברי אקדמיה אנונימיים) אך הפך עוד יותר ויותר משמעותי וכואב מאז ביטול פסיקת "רו נגד ווייד" המהפכנית מוקדם יותר השנה.

ריקוד מושחת (1987)

מה לגופו החטוב של פטריק סוויזי ולמשפט "No one puts baby in the corner" והפלות קולנועיות? על פניו לא הרבה, אך בבסיס התסריט של אלינור ברגשטיין עומדת תמיכה לא מתפשרת (בתקופה שמרנית למדי) בזכות ההפלה. כך, לדוגמה, כשבת זוגו לריקודים של ג'וני (סוויזי), פני (סינת'יה רודס), נכנסת להיריון לא מתוכנן מבן זוגה הרופא האפאתי רובי (מקס קנטור), ונאלצת לעבור הפלה מחתרתית שמותירה אותה בסכנת חיים – אף אחת מהדמויות בסרט, לרבות לא אביה הרופא השמרני, מזלזלת או מפקפקת בהחלטתה להמשיך עם ההפלה.

הטענה היחידה שמושמעת הוא על אופן ההליך, שנמוך באיכותו בשל החשבתו כפשע והיאלצות המבצעים לעשות אותו במחשכים. אז פעם הבאה שאתם חושבים על ג'ניפר גריי מורמת באוויר, תחשבו גם על הפן הרדיקלי (לשעתו) והפרוגרסיבי של "ריקוד מושחת", כזה שאולי לא היה אפילו עובר מסך בתקופה שמרנית כמו שלנו.

ורה דרייק (2004)

לפני שהייתה המלכה אליזבת' או דולורס אמברידג', השחקנית הבריטית המצוינת אימלדה סטונטון הייתה ורה דרייק, עקרת בית בגיל העמידה בלונדון של שנות ה-50. כך, בין הדאגה הבלתי נגמרת למשפחתה, הטרטור בין עבודות ניקוי זולות לביקור חברים בעת צרה – דרייק גם מנהלת מהצד עסק להפלות לא חוקיות, כדי "לעזור לנשים צעירות לתפקד כשהן לא יכולות", לדבריה.

הבמאי מייק לי, שתמיד אהב להפנות את הזרקור לחלכאים ונדכאים של בריטניה המעמדית, עושה זאת גם כאן – בחמלה ולא בשיפוטיות ובו בעת באותנטיות ולא במלודרמה גדולה מהחיים. באופן זה, דרך סיפורה של דרייק, מעין "מרטיר" מודרני, לי מציג עד כמה "להיוולד בצד הנכון" חשוב בכל תחומי החיים, ואיך הפלה לא חוקית הופכת קשה עוד יותר כשמדובר בנשים קשות יום.

האחת שרה, השנייה לא (1977)

לחלוצת הגל החדש (ומי שהצליחה לבדל את עצמה מהתנועה גם אחרי שזו דעכה) אנייס ורדה היה הרבה להגיד על קשרים נשיים והיחס אליהם בששת עשורי פעולתה. במחזמר "האחת שרה, השנייה לא" בחרה ורדה להלל קשר חברי נשי ספציפי אחד על רקע המהפכה לשחרור האישה בצרפת של שנות ה-70. פאולין (ולרי מיירז), נערה דעתנית בת 17, פוגשת ב-1962 את חברתה הבוגרת יותר סוזאן (תרז ליוטארד), שנמצאת בהיריון שלישי, כורעת תחת עול גידול שני ילדיה הקטנים ומבקשת מפאולין לסייע לה לעבור הפלה לא חוקית כדי למנוע עתיד קשה לעוברה.

"רצון חופשי הוא פילוסופיה בתנועה", אומרת פאולין לחברתה, וכעבור עשר שנים, הטענה הזו עומדת למבחן: השתיים נפגשות שוב במחאה גדולה כנגד משפט על ביצוע הפלה. דרך סיפור מוזיקלי זה, בוחנת ורדה מחדש תפקידים מגדריים חברתיים (באהבה ולא בשנאה, בחוכמה ולא במלודרמטיות), ויוצרת קשר חד משמעי בין הזכות להפלה לבין זכות האישה על גופה.

האירוע (2021)

מסרט צרפתי אחד על התקופה השמרנית בתולדותיה של צרפת המודרנית לסרט אחר – חדש הרבה יותר, אך דראסטי הרבה יותר. "האירוע", סרטה זוכה "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה של הבמאית הצרפתייה אודרי דיוואן, מתאר על פניו סיפור לא מסובך במיוחד: אן, סטודנטית צעירה ומוכשרת כבת 21, נכנסת להיריון לא מתוכנן בראשית שנות ה-60, ונאלצת להתמודד עם התקדמות ההיריון, חוסר יכולתה להפיל והידרדרותה הסטודנטיאלית והחברתית.

עם זאת, את אותו הלחץ והחרדה שאן מרגישה מכל עבר, גם הצופה מרגיש. דיוואן בונה את "האירוע" לרגעים כפצצה מתקתקת, מעין מותחן ולא מתביישת לחשוף את צופיה למחזות לא נעימים לצפייה שמגיעים מצידם של רופאים אכזריים ועד גברים נצלניים. באמצעות הופעתה המצוינת של אנה-מריה ורטולומיי בתפקיד הראשי, דיוואן מביאה למסך אמת אחרת – כזו שמציגה את הקושי הבלתי נגמר, הלחץ (הבלתי נראה לעיתים) וחוסר השוויון איתו נשים צריכות להתמודד מאז ומעולם, בייחוד בדברים שלא נמצאים בשליטתן הבלעדית.

4 חודשים, שלושה שבועות ויומיים (2007)

הבמאי כרסטיאן מונג'יו ביים לכאורה סרט קטן ודל תקציב המתאר סיטואציה אישית יום יומית בתקופה שבה הקומוניזם שלט ברומניה. על אף שהסרט מושפע מהזרם הריאליסטי על שלל מאפייניו, קשה להתעלם מהעובדה שמדובר במותחן מבריק. הסרט מתחיל באירועים בנאליים ויום יומיים המתארים שגרה בבניין מגורים של סטודנטיות צעירות. גביטה הדקיקה והחיוורת אורזת מזוודה. חברתה לחדר אוטיליה יוצאת לפגוש גבר מסתורי בשם מר בבה. כאשר הם מגיעים לבית המלון מחכה להן גביטה ואז מתגלה שהיא בהריון ומר בבה הוא רופא המבצע הפלות בלתי חוקיות. אין הוא עושה זאת מטוב ליבו ויש מחיר שכל אחת מהן תצטרך לשלם. זו רק ההתחלה לערב מצמרר שאוטיליה תעבור כדי לעזור לחברתה לחדר.

הופעתה של אנה-מריה מארינקה בתפקיד אוטיליה היא לא פחות מגאונית. השחקנית בעלת הפנים הקשוחות והמבע העז משדרת בו בזמן שבריריות וחוסר אונים טוטאלי. היא לא מתייאשת אבל בתוך תוכה ליבה עומד להישבר לרסיסים. "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים" זכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 2007 והוא אכן סרט מצוין, מותח ומצמרר. (יאיר הוכנר)