סקירות פסטיבל הקולנוע היפני: חיי אהבה, 100 פרחים ועוד

חיי אהבה

סרטו החדש של קוג'י פוקדה, משתתף קבוע בפסטיבל, היה מועמד לפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה האחרון. במהלך הסרט היה קשה לי לפעמים להבין מדוע - חשתי לאורך רוב הדרך שהוא נובע באופן ברור מתוך מעמקים גדולים, אהבה ושליחות, אבל שהשפה הקולנועית שלו היא גנרית מדי ושהסימבוליקה שלו עמומה ומגושמת מעט. טעיתי: הסרט הזה, שהוא כל כך יפני, עשה בי משהו מעט נדיר מבחינה דרמטית - הוא לא כיווץ ופתח עד לכיווץ השיא ולקתרזיס הסופי, אלא כיווץ לכל אורכו יותר ויותר, עד שכמעט לא היה אפשר יותר - ואז, כאילו כבדרך אגב, האיר כל כולו, גם פיזית, וגם נפשית. כדאי לאזור סבלנות כדי לצפות בו, למרות שאינו מושלם.

הסרט עוסק בחייה של משפחה צעירה (יפה מדי, יש להעיר) בשיכונים מלוטשים אבל פשוטים של פרבר ענק יפני כלשהו. את המשפחה פוקד אסון, שחושף בגידות ונטישות עתיקות, והתחייבויות רגשיות ומוסריות רעועות, ומשיב אל חייהם של שני בני הזוג אהובים מן העבר, כולם כרוכים אלה באלה מתוקף עבודתם בשירותי הרווחה והסעד היפני או בהיסמכותם עליהם, בין אם כדי להתנקות מאשמה ותחושת היעדר משמעות, ובין אם כדי למצוא דמות אוהבת ודואגת. התפאורה הפנימית והחיצונית היא פונקציונלית, מרוחקת, מאופקת עד בלי די, אפופה בקושי חברתי כביר לייצר קירבה וביטוי רגשי. הופעתן של הדמויות הנכספות מן העבר מטלטלת את מערכת היחסים ומעמידה אותה במבחן.

מתחת לפני השטח רוחשים כל הדברים האנושיים הרגילים, והם מחפשים את מיקומם וביטויים הנכון בעולם שאבדה לו היכולת להתמיד במחויבות. כל הדמויות וההתרחשויות בסרט נובעות כאילו מתוך איזה ריק מופשט, וגם משהו בהווייתו הקולנועית של הסרט עצמו, מקנה לו איזה צביון של רוח רפאים, שהוא חירש ואילם כמו אחד מגיבוריו. אבל לאט לאט (ובקולנוע היפני זה יכול באמת להיות לאט) הוא מציף ומעלה את התשוקה החמה ואת הכעס מהמקום שבו הם קבורים, ומאפשר לבסוף, בתנופה קומית פתאומית ונדיבה, גיבוש וחשיפה שלמים של דמויותיו, וגם מספר לנו מה הוא בכל זאת עוגן פנימי וגאולה מבדידות, בעולם מבורדק וחומרי כזה שאנחנו חיים בו היום, שאהבות מתמצות בו כה מהר, ושרווי בתחושת חטא כרונית כל כך.

100 פרחים

בין אם זו מגמה כללית בקולנוע היפני בעידן הפוסט-קורונה ובין אם זו תוצאתה של העדפת הנהלת הפסטיבל, גם "100 פרחים" של גאנקו קאוואמארה עוסק באובדן הזיקה בין בני אדם ובינם לבין עצמם, ובמאבק הפנימי והחיצוני לשימור ויצירת הזיקות האלה; וגם הוא עוסק בחוסר היכולת לתקשר עם הפנים ועם החוץ כתוצאה מלקות פיזית, במקרה הזה אלצהיימר. הסרט הזה הוא מהוקצע לעילא והוא תוצר של הפקה מרשימה מאוד, אבל לאחר שצפינו בסרטים רבים כל כך שעוסקים בזיקנה בכלל ואף באלצהיימר בפרט בעשרים השנים האחרונות, קשה להגיד שחודש בו דבר מה ושהוא מהווה יצירה עצמאית בעלת עומק של ממש. יוריקו היא מורה לפסנתר, גברת מעודנת ואצילית; בערב ראש השנה החדשה היא נעלמת מדירתה ובנה איזומי, איש פיתוח של מרחבי מציאות מדומה ממוחשבים, מתרוצץ מבועת ברחובות הליליים עד שהוא מוצא אותה על ספסל. מומנט זה יחזור על עצמו בווריאציות אלה ואחרות שוב ושוב במהלך הסרט, ובהדרגה נבין כיצד מחלת האלצהיימר של האם החד הורית לבן יחיד, והיעלמותה הפיזית והפסיכולוגית ההדרגתית, מציפה ואולי אף נובעת מאירועים של התפוררות, היעלמות וניתוק ביחסיה בעבר הרחוק עם בנה, שעומד בקרוב להפוך לאב בעצמו. הסרט מכיל שלל היבטים סמליים ומבניים שקשורים לזיכרון, נטישה, בדידות, טראומה, אובססיות, פולחנים ולכידות פסיכולוגית, או היפוכה.

סיפור המסגרת הוא מעניין, וגם התנועה בין הווה לבין עבר, בין חלקי זיכרון מפוררים, בין חלום ומציאות, טראומה וממשות. קאוואמארה יצר סט דימויים יעיל שמשמש אותו כדי לבטא את עולם הזיכרון, חוויית הנטישה והטראומה, והתפוררות רקמת ורצף העולם, ובימוי השחקנים שלו הוא מרשים מאוד. אבל לסרט חסרה ממשות, הדימויים חוזרים על עצמם, הבעות הייאוש, הבלבול הן תדירות מדי, וההיעדר של תסריט ונרטיב של ממש גורם לחקירה של מצבי האבל והטראומה להיוותר על פני השטח בלבד, בלי שיהיה לנו ברור איך הם מתבטאים בתגובות והתנהגויות לאורך היומיום האמיתי של דמויות הסרט. לכן הסרט הוא חסר דינמיקה דרמטית אותנטית, הנמקה ותובנה, וזאת למרות שהוא מספק מידע חשוב על שני נושאים כאובים, ולעתים מרגש.

קטנה, איטית אבל יציבה

סרטו המעוטר של שו מיאקה, שמבוסס על אירועים אמיתיים, עוסק בחירשות ואילמות. יוקינו קישי, שחקנית בחסד, מגלמת בו את דמותה של מתאגרפת צעירה וחירשת, טייקו, שהגיעה אל עולם האגרוף כנראה כיוון שהציקו לה בילדות. הסרט מתרחש בפרבר ענק, מלוכלך, מכוער וסואן של טוקיו, שיש בו נוכחות גדולה לטבע כביר, קודר ומזוהם; את הניתוק של האדם מעצמו, אובדן הדרך בתוך עולם פונקציונלי ומנוכר, מדגישה תפאורת הקורונה כשהמסכות והסגרים נוכחים בסרט.

הסרט הזה מודע לעצמו מאוד קולנועית; המקצב שלו הוא מדויק, פועם, מכושף, והוא מכיל בצורה מרשימה את המעברים בין שיחות חרישיות ומומנטים של בדידות והתמודדות נפשית, לבין הפרץ של אימוני וקרבות האגרוף, וחוזר חלילה. אין ספק שהוא הושפע מסרטו של קלינט איסטווד, "מיליון דולר בייבי"; אבל בעוד שהקולנוע האמריקאי הוא אקספרסיבי ורומנטי מאוד, "קטנה, איטית אבל יציבה" כנהוג לעתים קרובות אצל היפנים, הוא מרומז ומאופק, והדברים שיש לאמרם נאמרים בו על ידי מחוות יומיומיות אגביות. מאמנה של טייקו, שמגלם טומוראזו מיורה, הוא זן נכחד של גבר אציל, כמו המכון שלו, שריד מימים אחרים שעומד להיסגר יחד עם סיומת חייו שלו.

לקראת הקרב השלישי שלה, מתברר יותר ויותר מה נותן לטייקו כוח ומשמעות בעיסוק באגרוף ובאימונים במכון, ולמה דבר זה הוא גם מסוכן עבורה, פיזית ונפשית. בדרכו החרישית כל כך מבטא הסרט הזה דרמת ענקים פנימית שנסובה סביב ניסיון ליצור תחושת חוסן ויציבות, ואינטימיות וזיקה, בעולם שבו הדברים האלה אינם מובנים מאליהם, לא רק עבור אישה קטנת מידות וחירשת. סיומו של הסרט הוא כנראה תחילתה של ידידות חדשה, שמבוססת על מפגש עם רכות נשית שמתחת למעטה החוסן, והבנה שהחוסן והשליטה ברגשות נועדו, בעיקר, להגן על הרכות הזו.