Seret מהעבר: 50 שנה לשלום לנצח

"שלום לנצח" היה הסרט הבא שביים רוברט אלטמן ("תמונות קצרות", "השחקן"), לאחר הצלחתו הכבירה של סרטו "מ.א.ש." (1970) שהיה, בסגנונו הקולנועי, בתכניו ובישירותו הכנה והפולחת, מיריות הפתיחה הנשגבות של הגל החדש של הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70. יהודי מביים יהודי, וב"שלום לנצח" התנה אלטמן את השתתפותו שלו בפרייקט שהוצע לו, בהמשך העבודה עם השחקן אליוט גולד, שהפך בעקבות "מ.א.ש" לכוכב גדול. איש בלתי יציב, גדול מידות, יפה, כהה, פגיע, מתפרע, מתפרץ בפתאומיות על הסט. הרבה גבות הורמו - גולד לתפקיד פיליפ מארלו, הבלש הנונשלנטי מספרי ריימונד צ'נדלר? גולד הוא המפרי בוגארט?

אבל גולד היה כוכב וכך גם אלטמן, לאולפני "יונייטד ארטיסטס" היה חוזה למספר סרטים עם גולד; פיטר בוגדנוביץ', יהודי אחר שכוכבו דרך בעקבות גדולתו של סרט הגל החדש שלו ("הצגת הקולנוע האחרונה") סרב לביים את "שלום לנצח"; מישהו היה צריך לעשות אדפטציה קולנועית לספרו היחיד בערך של צ'נדלר שעוד לא הפך לסרט או לסדרת טלוויזיה ושעדיין היה רב מכר אדיר ברחבי ארה"ב.

אלטמן ולי ברקט, אותה התסריטאית שכתבה, 26 שנה לפני כן את התסריט ל"השינה הגדולה" הנודע עם בוגארט לפי צ'נדלר, הבינו שלוס אנג'לס היא בכל במקרה לא אותה לוס אנג'לס של ימי צ'נדלר. ריקבונה התרבותי, האסתטי והמוסרי של העיר הוא ריקבון בקנה מידה ומסוג אחרים לגמרי. הם הולכים לעבד את הספר לתסריט, כך החליטו יחדיו, שהוא משהו רחוק מאוד מספרו של צ'נדלר משנות החמישים: ברוחו, בעלילתו, בתקופה שבה הוא מתרחש.

טרי לנוקס, שרוט פנים, דוהר במכונית ספורט אל מעונו של חברו הטוב ביותר, פיליפ מארלו (גולד), כדי לבקש ממנו להסיע אותו כל הדרך למעבר הגבול בטיחואנה, בארבע בבוקר. מארלו חוזר ללוס אנג'לס בצהריים ונעצר לשלושה ימים - אשתו של טרי נרצחה באכזריות שלא תאומן וטרי ברח. פתאום הוא משוחרר; הרשויות במקסיקו קברו את טרי שהתאבד ושלחו ראיות. מארלו לא מאמין לכל זה. הוא מכיר את הנפשות הפועלות. לא כאלה הם ידידיו הטובים ביותר, תאווי החיים. הוא צריך לגלות את האמת, ואולי גם לנקום את מות אהוביו.

גולד בתור מארלו נרעש גם מאחורי המצלמה וגם לפניה; הוא נבגד, הוא מעונה, הוא מחפש תשובה, יושרה; בלוס אנג'לס העטויה לבן מזויף של 1972 (על מכוניות הספורט, בחיוכם הצבוע של אנשים, על אותיות הענק שבגבעות הוליווד, על בגדיו של טרי, על קירות הבתים של 'מאליבו קולוני' בה מתגוררות רוב דמויות הסרט, בקצף גלי הים, בחלב הנוסף למשקאות אלכוהוליים שמפיגים וגם מזינים את שחור הנפש פנימה), מארלו נוהג דווקא במכונית לינקולן קונטיננטל שחורה משנות הארבעים. הוא לבוש חליפה ועניבה כהות, והוא האיש היחיד שמעשן בסרט. הקליפורנים האחרים התקדמו ויודעים שעדיף לקום בבוקר לספורט עם מיצי ניקוי ופירות, כמו שאומר למארלו מרטי אוגוסטין שמתפאר באורח חייו הבריא, בתרגולי הספורט שלו, באהבה ורוח האחדות שמפעמות בו, בכנות שלו, בתהליכים שהוא עושה עם עצמו - לפני שהוא צורח "אני רוצה כסף!!" (צריחה שיצרחו כמה וכמה דמויות בסרט), וכדי להמחיש זאת, מרסק בבקבוק קוקה קולה את פני אהובתו, כי "אותה אני אוהב ואני מרסק לה את הפנים, ואותך אני אפילו לא מחבב".

אם לא יחזיר לו את הכסף שאיתו נעלם טרי, הוא יבצע במארלו ברית מילה מורחבת ללא הרדמה. באותו מעמד, אגב, של ברית המילה המורחבת (שלא תתרחש, לבסוף) מופיע עוד איש מוזר אחד: ארנולד שוורצנגר אדיר ממדים, בן 25, שתקן אבל בולט מאוד בהופעתו הביזארית והעוצמתית, בתפקידו הקולנועי הראשון. לאלטמן הייתה עין, למרות שליהוקיו תמיד נראו מוזרים למפיקיו.

לוס אנג'לס שוקעת. חברים הם אנשים שבדרך כלל רק רוצים דברים. מארלו הוא טיפוס של חתולים, כי כלבים הם כמו זאבים ואדם לאדם זאב; אבל גם החתול שלו דורש ממנו רק סוג מסוים אחד של מזון לחתולים, ולא מוכן לאכול שום דבר אחר. כשהוא לא מקבל אותו, הוא נעלם ומפסיק להיות חבר. כאלה הן גם השכנות ההיפיות-החתוליות של מארלו, צעירות חטובות שמתפרנסות מחנות לעבודות זכוכית אמנותיות, משוטטות תמיד עירומות במרפסת הרחבה לעיני כל, תמיד מתרגלות יוגה או מדיטציה.

תמיד על חשיש, תמיד צריכות מצרכים מתוקים לטקסיהן ממארלו כשהוא יורד לקנות משהו, תמיד מדברות על אחדות, אבל אף פעם לא משלמות חזרה; אף פעם לא מגלות אהדה ועניין או רגישות אמיתית לשכנן; תמיד שרויות בטראנס רוחני כלשהו ("פעם לאנשים הייתה עבודה רגילה") - אלא אם כן הן מרגישות צורך מיני בגבר יפה - וגולד היה יפה - אבל מארלו, כמו מארלו, תמיד מסרב לדבר האחרון הזה, גם כי הוא בלש פרטי וגם כי הוא איש ישר והגון, הגם שעטוף במעטפת הגנה ציניקנית, צ'נדלרית.

ברקוויאם הזה ללוס אנג'לס - רקוויאם נבואי לתרבות העולם בכלל? - מופיע גם בן דמותו של הסופר ארנסט המינגוויי, ווייד כביר הממדים והמרשים. שתוי, מיואש, אימפוטנט ולא סתם, ולא רק באשמתו; מסתיר סוד אפל שנועד להגן על אשתו, שרוי בחובות, לא מסוגל לכתוב יותר, לא מוצא את מקומו בעולם שהתהווה סביבו. בעיירה שבמקסיקו אליה מגיע מארלו כדי לבחון את נסיבות התאבדותו או אי התאבדותו של טרי, נערכת הלוויה למאן דהוא; המקומיים יוצאים, בבגדיהם האנושיים כל כך, נטולי הדימוי, כבני אדם פשוטים, אמיתיים, לתהלוכת אבל מלווה במארש נוגה ומפואר, מוקפים באדמה, בבתי-לבנים ותיקים ונאים, בעצים.

רגע אחרי כן, מצלמתו הנעה תמיד על דולי אל תוך תוכן של הסצנות של אלטמן ("כולנו מציצנים"), מראה לנו איך נראית מסיבת חוף במאליבו ביץ', ואנחנו לא רואים, למרות יפי החוף וצמחי הגינה הטרופיים, כמעט שום בני אדם: רק רוחות רפאים שעשויות מדימויים מלאכותיים, אנשים שאיבדו את תכנם הפנימי, את הקשר הישיר שלהם לעצמם, לאחר, לטבע; אנשים שמנסים להיות 'משהו'.

זוהי חברה דיס-אינטגרטיבית, אינדיווידואליסטית עד לזרא, מצליחנית, אלימה כמו כלב לא מאולף ונבעט, מאצ'ואיסטית במסווה של נאורות, מפונקת כמו חתול, שאי אפשר באמת לסמוך בה כמעט על איש; גם שוטרים וגם פושעים, כמוהם כסתם אנשים, עוברים במהירות גדולה מדי בין מתק שפתיים לבין התפרצויות של תסכול ואלימות. חוסר הוויסות ניכר, אי השקט המערבי החדש, הצורך באלכוהול, מין, אהוב, אהובה או כסף או פרסום, לשם הרגעה זמנית, שלא תחזיק מעמד היטב. עיר של פטפטנים; עולם הפוך, דואלי, כפוי שד, של יותר מדי חירויות ללא שרידים ברורים של תודעת אחריות; עיר שמדברת גבוהה גבוהה על אינסופיות וערכים נצחיים - אבל שקועה עד צוואר בבעתה מסופיות הגוף והנעורים, וסופיותו של פורקן היצר. מארלו מעטיר סביבו כבדרך אגב אמיתות סטואיות לשמן, אמרות כנף לכאורה, שאיש אינו מבין כמעט; הוא גם מאבד את הציפייה שמישהו יבין.

עם תום מלחמת ההתשה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שלא התאימה כלל להעלאת זכרו של אלטמן וסרטו הצבאי הציני והנוקב "מ.א.ש", נפתח הפתח להצגת "שלום לנצח" בישראל, והוא הפך לשיחת היום בתל אביב למשך זמן ארוך. מוזיקת הג'אז המסתורית, הפילטר החם, המיזנסצנה המכושפת, יפעתם של "פרחי הרע" שבו: היופי המיוזע שבו מתאר אלטמן את האסון שפוקד אותנו כאנושות, עומד ומתריע, התנופה הרוחנית שבה הוא מספר על ניצחון המטריאליזם, כדי לא לתת למטריאליזם לנצח, שבו את לב התל אביבים. תרבות המערב, הוא עומד ומתריע, שוקעת כמו "a long goodbye", שמם של הסרט והספר באנגלית. A very long goodbye.

שירת הרקוויאם הזו נחתמת בסצנה שהועתקה מתוך כוונה סימבולית עמוקה מתוך סיום הסרט "האדם השלישי" הדגול של קרול ריד מ-1949: אלה הם שני סרטים שעוסקים בידידות אישית ובבגידה בתוך עולם שוקע. אלא שכאן זוהי שלוחה של לוס אנג'לס במקסיקו, ולא וינה; כאן זהו האמריקאי ההגון שחולף על פני האירופאית המכורה לאמריקאי מושחת בשדרה מבלי להשיב לפנייתה - ולא האירופאית המכורה לאמריקאי מושחת שחולפת על פני האמריקאי ההגון מבלי להשיב לפנייתו, כפי שהיה אצל ריד. כאן שותק בעוצמה האמריקאי ההגון: הוא יודע שהשחיתות ניצחה, אבל הוא ימאן להיות המפסידן כי הוא איבד את חברו הטוב ובעיקר את אמונו, "וגם את החתול שלי". הוא עושה משחק קומי מריר אבל נאצל מהמציאות העגומה: גם הוא אלים, אולי, אבל אלים מהלב, בשם האידיאל הנצחי של חברות האמת: אידיאל נצחי-סטואי אמיתי.