החתול הזה לא חמוד כמו שהוא נראה: חמישה סרטי אנימציה למבוגרים

חוות החיות (1954)

סרט אנימציה דרמטית (בטכניקת דו מימד) בריטי-אמריקאי בבימויים והפקתם של ג'ון האלאס וג'וי בטשלור, המבוסס על הרומן הידוע באותו שם משנת 1945 מאת ג'ורג' אורוול. הסיפור עוקב אחר קבוצה של חיות משק שמורדות בחקלאי האנושי שלהן, מר ג'ונס, ומשתלטות על החווה. החזירים, ובראשם נפוליאון וסנובול, לוקחים על עצמם את תפקיד המנהיגים ויוצאים ליצור חברה שבה כל החיות שוות. עם זאת, ככל שעובר הזמן, החזירים הופכים יותר ויותר מושחתים ומדכאים, מה שהופך את חוויית האידיליה בקהילת החיות למשטר טוטליטרי שבו החזירים מחזיקים בכוח הזרוע והחיות האחרות זוכות להתייחסות כאזרחים סוג ב'.

הסרט אינו עוקב בדייקנות אחר העלילה של הספר, הלועג הן לקומוניזם והן לקפיטליזם, אלא שם דגש על הפן השלילי של הקומוניזם בברית המועצות. ה-CIA היה מעורב במימון ההפקה, כחלק מ"מבצע מוקינגברד". הסרט משמש כפרשנות על עלייתה של ברית המועצות לשלטון תחת ג'וזף סטלין והבגידה שלאחר מכן באידיאלים של המהפכה הרוסית. הוא מדגיש את הסכנות הטוטליטריות ואת החשיבות של חירות ושוויון הפרט.

עם יציאתו לאקרנים זכה הסרט לביקורות מהללות, והוא נחשב לקלאסיקה בקאנון האנימציה הבריטית. כאשר הופץ הסרט לראשונה, ניתן לסרט סיווג "X" המקביל לקטגוריה המגבילה צפייה מתחת לגיל 18, אולם מאז דירוגו השתנה והפך מתאים לכל הגילאים. כמו כן, הסרט עובד להפקות בימתיות שונות ונחשב בתרבות הפופולרית כסמל לשחיתות ודיכוי פוליטיים.

פריץ החתול (1972)

"פריץ החתול" הוא סרט אנימציה בבימויו של ראלף בקשי המבוסס על דמות הקומיקס המחתרתית שיצר רוברט קראמב. הסרט נכתב בין היתר כסאטירה על דור הפרחים, יחסים בין-גזעיים, שמאל וימין בפוליטיקה. הסיפור עוקב אחר הרפתקאותיו של פריץ, חתול נהנתן וחסר כבוד שמסתבך בפעילויות נגד תרבותיות שונות בעיר ניו יורק במהלך שנות ה-60. על הדרך, הוא מסתבך בהרפתקאות מיניות, שימוש בסמים ורדיקליזם פוליטי.

הסרט נודע בתיאורים הגרפיים השנויים במחלוקת שהוא מציג של מין, שימוש בסמים ואלימות, כמו גם הפרשנות הסאטירית שלו על תרבות הנגד של שנות ה-60. למרות דירוג ה-X שלו, הסרט זכה להצלחה מסחרית, והכניס למעלה מ-90 מיליון דולר ברחבי העולם. "פריץ החתול" התבלט גם בטכניקות האנימציה החדשניות שלו, ששילבו אנימציה מסורתית מצוירת ביד עם צילומי לייב-אקשן ורוטוסקופ. פסקול הסרט כולל מוזיקה של מוזיקאי הג'אז צ'ארלס ארלנד, וכן שירים של אמנים שונים אחרים כמו אד בוגס וריי שנקלין. הסרט זכה הן לשבחים על משמעותו האמנותית והתרבותית והן לביקורת על התוכן הגרפי וההאדרה של שימוש בסמים ואלימות. הצלחת הסרט הובילה להפקת סרטי אנימציה רבים נוספים בעלי תכנים מיניים בוטים, אשר זכו לסיווג "למבוגרים בלבד", ושנתיים מאוחר יותר יצא סרט המשך בשם "9 הנשמות של פריץ החתול", אשר נעשה ללא מעורבותם של הבמאי וכותב הסרט המקורי. "פריץ החתול" היה לסרט האנימציה הראשון בארצות הברית שסווג "למבוגרים בלבד" והפך מאז לסרט פולחן ונקודת ציון בהיסטוריה של האנימציה למבוגרים.

שלישיית בלוויל (2003)

"שלישיית בלוויל" הוא סרט אנימציה שכתב וביים סילוויין קומה. הסרט הוא קו-פרודוקציה בין צרפת, בלגיה וקנדה והוא מספר את סיפורם של סבתא בשם מאדאם סוזה, וכלבה ברונו אשר יוצאים למסע כדי להציל את נכדה רוכב האופניים, צ'מפיון, שנחטף על ידי המאפיה הצרפתית. הסרט חסר מלל, למעט תיאורו של הטור דה פרנס ונאום שנושא שארל דה גול ומוקרן באחד הקטעים. קומה התוודה שהסדרה הקומית האנגלית "המלון של פולטי" השפיעה על עלילת הסרט (דמות המלצר במסעדה שבסרט היא דמותו של בזיל פולטי). כמו כן ניכרת השפעה מצד סרטיו של הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי.

הסרט ידוע בסגנון הוויזואלי הייחודי שלו, הכולל אנימציה מצוירת ביד ואסתטיקה מוגזמת וקריקטוריסטית. הסרט כולל גם שילוב ייחודי של סגנונות מוזיקליים, המשלבים אלמנטים של ג'אז, שאנסון צרפתי וסמבה ברזילאית. דמויות הסרט, במיוחד מאדאם סוזה ושלישיית בלוויל, הפכו לאייקוניות בעולם האנימציה, והסרט נודע בהשפעתו על סרטי אנימציה שבאו לאחר מכן כמו "אמן האשליות" ו"שיר הים".

כסרט סאטירי הוא מבקר את החברה הצרפתית ומתאר אותה כחברה של גברים עצלנים ופחדנים שבהם שולטות נשים שמנות. כמו כן הוא מעביר ביקורת גם על החברה האמריקאית כחברה של מאפיונרים גדולים ושל נשים הסובלות מהשמנת יתר. הסרט זכה לשבחי הביקורת על הסיפור היצירתי והסגנון החזותי שלו, וזכה במספר פרסים. הוא היה מועמד לפרס האוסקר על שיר מקורי "Belleville Rendez-Vous" ששר מתיו שדיד, וכן לפרס האוסקר בקטגוריית סרט ההנפשה הטוב ביותר. הסרט זכה בפרס סזאר על הפסקול שלו, ובפרס לומייר לסרט הטוב ביותר.

ואלס עם באשיר (2008)

סרט אנימציה דוקומנטרי ישראלי בבימויו של ארי פולמן שמהווה תיאור אישי של חוויותיו של הבמאי במהלך מלחמת לבנון ב-1982, ומתייחס בפרט לאירועי הטבח בסברה ושתילה, שבו טבחה המיליציה הפלנגית הלבנונית בפליטים פלסטינים בשליטה צבאית ישראלית. הסרט עוקב אחר מסעו של פולמן כשהוא מנסה לשחזר את זיכרונותיו האבודים מאותה תקופה, אותם דיכא במשך שנים, תוך שימוש בראיונות עם חבריו הוותיקים לצבא, פסיכולוגים ועיתונאים. הסרט משתמש בסגנון אנימציה ייחודי, המשלב אנימציה דו-ממדית מסורתית עם קטעים אמיתיים, כדי ליצור חוויה מדהימה ויזואלית ועוצמתית מבחינה רגשית.

דרך חקר הזיכרון, הטראומה ותוצאות המלחמה, "ואלס עם באשיר" מעלה שאלות עמוקות לגבי מהות המלחמה והשפעת האלימות על יחידים וחברות. הסרט זכה לשבחים על מקוריותו, עומקו הרגשי והמסר העוצמתי שלו של שלום ופיוס. הוא זכה בפרסים רבים ובהם גלובוס הזהב לסרט הזר, פרס סזאר, פרס אופיר והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר אותו הפסיד ברגע האחרון ל"פרידות" היפני. בחלקם של הפרסים ברחבי העולם שהסרט זכה, מדובר היה בזכייה או במועמדות הראשונה בהיסטוריה של סרט ישראלי, של סרט מונפש ו/או סרט תיעודי.

מסיבת נקניקיות (2016)

סרט אנימציה למבוגרים בבימויים של גרג טירנן וקונרד ורנון, שנכתב על ידי סת' רוגן, אוון גולדברג, קייל האנטר ואריאל שפיר. הסרט עוקב אחר קבוצת פריטי מזון אנתרופומורפיים, כולל נקניק בשם פרנק, לחמניית נקניקייה בשם ברנדה, ובייגל בשם סמי, כשהם מגלים את האמת המחרידה על קיומם ומנסים להימלט מגורלם בסופרמרקט.

הסרט בולט בתיאורים הגרפיים השנויים במחלוקת של מיניות ואלימות, כמו גם העיסוק שלו בנושאי דת וסאטירה. למרות הנושאים השנויים במחלוקת, "מסיבת נקניקיות" זכה להצלחה מסחרית, והכניס למעלה מ-140 מיליון דולר ברחבי העולם. הסרט זכה לשבחים גם על ביצועי האנימציה שלו, על אף ביקורות מעורבות על הטון והתוכן הכוללים שלו.

הנושאים והתוכן למבוגרים של הסרט הובילו למחלוקות, כאשר כמה מבקרים טוענים שזהו סרט פרשנות על דת, צרכנות ותעשיית המזון, בעוד שאחרים מתחו ביקורת על השימוש שלו בסטריאוטיפים והומור פוגעני. למרות זאת, "מסיבת נקניקיות" הפך קלאסיקת קאלט ונחשב לאחד מסרטי האנימציה הלא שגרתיים והנועזים שנראו.