ג'יין פונדה מתוודה: ״רוברט רדפורד מנשק גרוע, אלן דלון מצוין בזה״

בסוף השבוע בפסטיבל קאן זכיתי להשתתף במפגש עם אחת השחקניות הגדולות בימינו, ג׳יין פונדה. השחקנית הוותיקה, שנראית נפלא בגיל 86, הייתה מקסימה ובמשך שעה וחצי סיפרה על הקריירה שלה ועל מאבקיה השונים - נגד המלחמה בווייטנאם, בנושא שוויון מגדרי, המלחמה למען איכות הסביבה ועוד.

פונדה סיפרה שעשתה ארבעה סרטים עם רוברט רדפורד והייתה מאוהבת בו. "תמיד הוא היה מגיע לסט במצב רוח רע והייתי בטוחה שזה בגללי, עד שאחרי שנים הבנתי שכנראה יש לו בעיה עם נשים בכלל", סיפרה. לעומתו היא ציינה את אלן דלון, "שנראה כמו אלוהים בזמנו", כמנשק מעולה. ״רוברט רדפורד מנשק גרוע, אלן דלון מצוין בזה״, שיתפה השחקנית.

פונדה שיתפה במגוון אנדקוטות אורך הקריירה שלה. "לי מרווין, אדם מצחיק שתמיד היה שיכור, נתן לי את העצה הכי טובה בתחילת הדרך. שיחקנו ביחד במערבון 'קט בלו' ועבדנו שעות ארוכות ובשכר רעב ומרווין אמר לי 'ג׳יין אם לא נמחה כנגד השעות והשכר, יינזקו כל אנשי הצוות שמצלמים את הסרט', וככה הבנתי מגיל צעיר שלכוכבים יש אחריות לדאוג לכל שאר העובדים בתעשייה שלהם ובכלל התחלתי לחשוב על אחרים ולא רק על עצמי", אמרה. אדם שהיא פחות העריכה הוא הבמאי הצרפתי המנוח ז'אן לוק גודאר שעל עבודתה עמו אמרה: "הוא היה יוצר קולנוע גדול. אבל בתור בן אדם, מצטערת, אבל ממש לא".

עוד סיפרה כי ״בשביל סצינת הסטריפטיז ב'ברברלה' שתיתי המון לפני. רוז׳ה ואדים (בעלה לשעבר של פונדה, ר.פ) הבטיח לי שלא יראו את הגוף העירום שלי, מה שהתברר כלא נכון בסוף. מכיוון שאני אדם ביישן הייתי ממש שיכורה בסצנה עצמה כדי להתגבר על הפחד מהחשיפה". בנוסף היא סיפרה כי "לגלם זונה תרם בהחלט להתפתחות שלי כשחקנית. זה קרה ב'נערת הטלפון והבלש'. הסתובבתי די הרבה עם מאדאם צרפתייה ועם הבנות שעבדו עבורה ואז גם למדתי על ההתעללות המינית שרובן עברו בילדותן. אני חושבת שאז ב-71 הפכתי לפמיניסטית ולוחמת למען נשים".

פונדה מציינת כי כשגרה בפריז התחילה לשמוע מחיילים אמריקאים שערקו מהמלחמה בווייטנאם מה באמת קורה שם ואז היא בעצם הפכה לפעילה חברתית ולא הפסיקה עד היום. "כל כך שמחתי לשחק בסרט 'השיבה הביתה' בדיוק כי הוא עוסק בנושא הפוסט-טראומה ממלחמת וייטנאם", אמרה.

לשאלתי על היציאה מהצל של אביה הענק הקולנועי הנרי פונדה ואיך היה לשחק לצידו ב״האגם המוזהב״ היא ענתה כי ״יצאתי מצילו של אבי כשעברתי לגור בפריז. גרנו אני ורוז׳ה ואדים בעליית גג מתקלפת וזו היתה הבריחה שלי מהנרי פונדה. כשהבנתי שנים אחר כך שמצב בריאותו מתערער החלטתי למהר ולעשות איתו את הסרט הנפלא הזה. זו היייתה אחת החוויות הטובות בחיי. מי שממש למדתי ממנה המון בסרט היא קתרין הפבורן, שכמוני וכמו אבי הייתה מועמדת לאוסקר על הסרט. שניהם זכו - אני לא לצערי. כשהתקשרתי לברך את הפבורן היא אמרה לי 'בחיים לא תצליחי להשיג את כמות הפסלונים שלי'.