הזוגיות שלי עם גרייניק זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים

מאז שהחל להופיע בתחילת שנות ה-90 בערב במה פתוחה במועדון "דומינו גרוס" המיתולוגי מול "אנשים שאכלו לי פיצה בפרצוף" עם אבי גרייניק, חברו הטוב מגיל 17, עידן אלתרמן מתחזק קריירה מוצלחת בת 30 שנה עם תפקידים ומערכונים שמוכרים לכל מ"ילדים סורגים לאלוהים", דרך תכניות המערכונים "פלטפוס", "כוכבי השכונה" ו"שבוע סוף", 9 עונות בסיטקום המצליח "החיים זה לא הכל", מערכוני "יודית", אלבום הילדים "ענן על מקל" ואפילו להקה בשם לולה שהוציאה את הלהיט "ימים של שקט".

בשנים האחרונות הקומיקאי בן ה-52 הוריד הילוך בהופעות טלוויזיוניות וקולנועיות והתמקד במופע הסטדנאפ שלו, לראשונה לבדו וללא השותף הקבוע איתו חלק במה יותר מעשור, אבי גרייניק. הוא גם מופיע בתיאטרון, בין היתר במחזמר העצמאי "הסוף" עליו זכה בפרס "קיפוד הזהב" לשחקן השנה, וגם מתחזק נוכחות מתמדת ברשתות החברתיות, כולל סרטונים מוזיקליים בתקופת הקורונה ששר עם בני משפחתו וזכו להצלחה.

אתה מופיע בלי הפסקה, אבל מניח ששומע מרבים את השאלה לאן נעלמת?

"כן, כי אני פחות בטלוויזיה. היום הרשתות החברתיות זה כמו ערוץ הטלוויזיה שלי. את מערכון 'יודית 2' עשיתי במימון עצמי. השקעתי 15 אלף שקל, וזה שווה את זה. היום אנחנו חיים בתקופה שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה עם חופש מוחלט בלי לעבור צינורות ורגולוציות ואנשים שמחליטים בשבילך. ככה יש לי כרטיס חופשי לעשות מה שאני רוצה וזה נורא כיף. אבל בגדול אם יציעו לי תפקיד בסדרה מעניינת, בעיקר תפקיד דרמטי שזה כיף לקומיקאי לעשות, בטח שאני אעשה את זה. אני עושה גם אודישנים לתפקידים".

(עידן אלתרמן. צילום: נעה ניר)

המשותף לרשתות החברתיות, לתיאטרון ולסטנדאפ זה הקשר הישיר עם הקהל. זה מה שעושה לך את זה?

"גם. אני חושב שיש משהו נורא כיפי בקשר בלתי אמצעי עם קהל, יש צמא לזה. אני גם נורא איש ערב ולילה, בבוקר קשה לי יותר להתניע. אני מת על אורח החיים של לפגוש קהל בערב ושמח שעדיין יכול לעשות את זה. אני מרגיש יותר בעור שלי בהופעות. בסטנדאפ שלי אני יכול לדבר על הגירושים שעברתי, על דייטים ועל השינוי הדרסטי בחיים לקראת גיל 50 וזה כיף פתאום להיות מאוד אישי מול הקהל".

הגירושים עליהם מדבר אלתרמן קרו בנובמבר 2018, אז התגרש מאשתו ואם שני ילדיו, מיה פרי, לאחר 25 שנות זוגיות. מאז כבר הספיק הקומיקאי להיכנס למערכת יחסים חדשה עם היזמת החברתית צמרת פירסט והוא לא מהסס לדבר בפתיחות עם הקהל על כך. "הסיבה העיקרית שדיברתי על הגירושים היא כי הרגשתי שהתגרשנו מאוד טוב", הוא משתף. "אם היה שם משבר גדול וג'יפה, לא הייתי חולק את זה עם אנשים. הרגשתי שאני יכול לתת השראה, שאפשר להתגרש נכון ובהרבה אהבה. רציתי להראות שזה אפשרי".

הסטנדאפ זו תרפיה בשבילך?

"כן, תמיד. כמעט כל סטאנדפיסט שעולה לבמה עוסק בתרפיה באיזשהו מקום כי הוא מוציא החוצה את כל החולשות. זה גם הסטנדאפ שאני אוהב - אנשים שחושפים את עצמם. גם המוזיקה הזו של לשמוע קהל צוחק כל הזמן זה קצת סם, אתה מתמכר לזה, אתה רוצה את זה. אני מת על זה". אתה חושב שהדיבור הפתוח על הגירושים עזר לך להיכנס מחדש לתוך מערכת יחסים?

"לא יודע אם זה קשור. פשוט פגשתי את צמרת בתקופה בחיים שלי שהייתי מאוד פתוח להתאהב נורא רציתי להתאהב. ואז פגשתי אותה וזה פשוט קרה".

(אלתרמן מתוך "העיר הזאת". צילום: מישה פלטינסקי)

הדיבור הישיר של אלתרמן עם הקהל בא לידי ביטוי גם ברשתות החברתיות שבהן, בניגוד לאמנים רבים, הוא לא מהסס להביע את דעתו הפוליטית. לחבר הכנסת אלמוג כהן מ"עוצמה יהודית", שעשה קולות של חיות לעבר חברי כנסת ערבים, קרא בסטורי באינסטגרם שלו "טיפש, רע לב וגזען". על נתניהו כתב "מתנהג כראש מאפיה" ועל ערוץ 14 "חבורה של מלחכי פנכה".

הישירות הזו של אדם שצריך להיות פתוח מול הקהל שלו היא חלק מהעניין שאתה מתבטא פוליטית?

"אני מתבטא על דברים שהרגשתי שחשובים. היום אני מאוד זהיר באיך שאני מתבטא, כבר חטפתי על זה בעבר. בהתחלה כשפרסמתי תמונה או שתיים מההפגנות נגד הרפורמה ראיתי אנשים מהפייסבוק שהורידו אותי מרשימת החברים שלהם. אבל חשוב לי להגיד שלמרות שאני מאז ומעולם הצבעתי למפלגות מרכז-שמאל, מעולם לא חשבתי שאני צודק יותר מהצד השני. זה עניין של איך גדלת והתחנכת. אני כן מרגיש שעושים הרבה מניפולציות מעל הראש שלנו, מעין משחק שחמט שקורה שם למעלה ואנחנו לא תמיד מבינים אותו".

התקופה שבה אלתרמן הפסיק להופיע על המסכים, תסתיים כעת עם הסרט החדש שבו הוא משחק, אופרת ההיפ-הופ "העיר הזאת", שבה כל הדיאלוגים מתנהלים על ביט ובחרוזים, כשבין לבין משולבים שירי ראפ של ממש. הסרט, בז'אנר הפילם-נואר (סרטי הבלש האפלים של שנות ה-40), מספר על הבלש ג'ו חלפון (עמית אולמן) שנקרא לחקירת רצח אחותה של לקוחה מסתורית ומוצא את עצמו מול הפושע הכי מסוכן בעיר – מנשה. אלתרמן מגלם את דמותו הנכלולית של ברנבי שמעוני, האדם היחידי שיודע את זהותו של מנשה ומשמש כשליח שלו שמאיים על הבלש להפסיק בחקירתו (בסצנה שהיא הומאז' לקלאסיקה "הנץ ממלטה").

אבל החזרה של אלתרמן למסך הגדול לא התחילה בדיוק ברגל שמאל. "כשעשינו חזרות, נכנסתי לחדר לקחת משהו והיה שם כלב רועה אוזבקי עצום בגודלו. הוא קפץ עליי, נשך אותי ולפת עם השיניים שלו את האגן שלי. הובהלתי לבית חולים לזריקה", הוא משחזר. "לקח לי זמן להחלים, אבל ידעתי שזו למטרה אצילית. צחקנו שזו ממש 'העיר הזאת' - מקום כל כך קשוח, שגם הכלב נכנס ברצינות לתפקיד".

הסרט מבוסס על הצגה מצליחה באותו שם שרצה במשך עשור בתיאטרון "האינקובטור" והפכה לקאלט של ממש עם קהל מעריצים קבוע. היוצרים, עמית אולמן (מייסד פואטרי סלאם), עומר הברון (המוכר כמוזיקאי ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (המוכר כאיציק פצצתי), חלמו כבר מימיה הראשונים של ההצגה לצלם את הגרסה הקולנועית שלה, אבל לא היה להם תקציב.

הם פנו לקמפיין גיוס המונים לגיוס 250 אלף שקלים ועברו את היעד. יחד עם תקציב השלמות מקרנות הקולנוע, בנו עיר אפלולית שמשלבת בין סרטי הפילם-נואר לתרבות ההיפ-הופ. התקציב גם סייע לגייס כוכבים כמו אלתרמן, אלון נוימן שמגלם את המפקח מקמרפי והופעות אורח של כוכבי ההיפ-הופ הגדולים במדינה - מטונה, דרך פלד ועד רביד פלוטניק. הופעת אורח מפתיעה נוספת היא של שירה, בתו של עידן, שמגלמת את גופת הנרצחת שהתעלומה סביב מותה מניעה את הסרט.

בזמן הקורונה כיכבת עם הבת שלך בסרטונים מוזיקליים. היא נמשכת לתחום של המשחק?

"היא בהחלט נמשכת לתחום הזה וזה מה שהיא רוצה לעשות. אני גם מאוד רוצה שהיא תהיה שחקנית כי היא רוצה. אני מכיר את הדרייב הזה. עם כל הדברים הקשים שיש והתחרותיות, זה מקצוע שאני מברך עליו שהוא המקצוע שלי 30 שנה ואני רוצה שיהיה לה טוב גם כן".

הכרת את ההצגה לפני שהשתתפת בסרט?

"צפיתי בה פעמיים. הכרתי את עמית קודם לכן בהפקה אחרת ואמרתי לו שאני מעריץ שלו. אני מעריך כל מי שעושה דברים מחוץ לקופסה. דברים שאני נגעתי בהם לאורך השנים בקריירה תמיד ניסו למתוח את הגבולות ולחפש שפה חדשה וככה גם עמית עושה. כשהודיעו לי שאני בפנים מאוד שמחתי כי ידעתי שזה הולך להיות סרט ייחודי בנוף הישראלי והעולמי".

תמיד אהבת מוזיקה, אבל לא נגעת בתחום של היפ הופ.

"נכון, אבל כל העניין הזה של ביט לא זר לי. גרייניק ואני עבדנו המון עם שפה של להניח דברים על ביט. אז פשוט לא קראו לזה היפ-הופ. עמית וגם ג'ימבו סיפרו לי שהם גדלו על קטעים כאלה, כמו שאבי ואני הכינו אחד את השני בפטישים. זו אותה משפחה, קומיקאים וכל מה שקשור לביט עובד ביחד. קומדיה זה טיימינג וככה גם היפ הופ".

כשיוצרים אומרים לך שגדלו עליך זה מעיד על ההשפעה שהייתה לך וגם על הזמן שעבר. במה אתה הכי גאה בקריירה?

"בתקופה עם אבי חד משמעית, בלי למצמץ. הזוגיות שלי איתו זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים. מצאתי בגיל 17 מישהו שנשאר איתך לכל החיים. הדברים שעשיתי איתו היו פורצי דרך בדיעבד. העובדה שעשינו הכל לבד ולא היה לנו כותבים או בימוי כמו בדור שלפנינו של 'הגששים'. היינו לגמרי לבד בלי עוד פילטר אמנותי של עוד מישהו. בדקנו חומרים על קהל, אתגרנו את חופש הביטוי, לפעמים התרסקנו ולפעמים הצלחנו. הרבה מהחבר'ה שלנו הם גם מהנבחרת הראשונה של 'ארץ נהדרת' כמו אלי ומריאנו שעשו דברים דומים באותו זמן".

היית מועמד להיות חלק מהעונה הראשונה של 'ארץ נהדרת'. זו חרטה בדיעבד?

"אני ואבי רצינו להמשיך לעשות את השיט שלנו ואז אחרי שנה-שנתיים הרגשנו שמיצינו אותו. היום אני כבר בגיל שאני מבין שמה שצריך לקרות קורה. אני מעריץ את כל מי ששם, אבל אני חושב שיש בי משהו שאוהב להיות בלי כבלים. אני בן אדם שאוהב את החופש שלו ולקפוץ מהמיינסטרים לדברים נישתיים יותר".

אתה עדיין בקשר עם גרייניק?

"בטח, אני ואבי בקשר טוב. כמו משפחה אשכנזית מתראים פעם בחודשיים לצהריים. אנחנו גם מדברים על זה שנעשה 30 שנה ל'ילדים סורגים לאלוהים' ב-2024, מופע איחוד גדול יחד עם חברי פלטפוס".