סקירות פסטיבל ירושלים: חיים שלמים, ילד אורז, מוזיקה ועוד

איך לפוצץ צינור נפט

סרטו השני של הבמאי האמריקאי-יהודי דניאל גולדהבר מתאר צעירים ששאיפתם העניינית והבוערת היא להציל את האנושות. שמונה קליפורנים בטקסס, לכל אחד סיפור אישי באופן עמוק, שמשורטט במהירות, בחסכנות וביעילות מדהימה - מחלה או מוות של בן משפחה קרוב בעקבות תעשיית הנפט והפולימרים, יגון לנוכח גזענות או פגיעה בסביבה ובטבע, פחד, אבל מעל לכל ההבנה האישית העמוקה שה"אימפריה האמריקאית" האנוכית והמרוכזת בעצמה מוליכה עצמה לאבדון ומתכחשת לעובדות מוצקות, ושיש לעשות מעשה קריטי ודחוף, מבעית, כדי לעורר את הציבור האמריקאי למנוע משבר אקלים ש"כולנו עומדים למות" בו.

המתח שנבנה ביצירה הזאת הוא אדיר; בכל רגע שבו תקלה מסוכנת עומדת אולי להחריב את מבצע פיצוץ קו הנפט במדבר, הוא ניגש לתאר את הדילמות והרקע של אחת או שתיים מהדמויות, לפני שהוא חוזר שוב למבצע המיוזע והמאובק, רווי האדרנלין - ככל שמשבר האקלים נעשה דחוף יותר, כן המתח הפנימי שיוצר הסרט הוא דחוס יותר, ובהתאם לזה תחושת החרדה והדחיפות שלנו, הצופים, שחרדים יותר ויותר לגורלם ומניעיהם.

הסרט עוסק במהותה של שליחות חברתית שבלבה אהבה עזה, ובאופן שבו אקט אנטי חברתי יכול להפוך בעיניים היסטוריות לאקט פרו חברתי ראשון במעלה, והוא חפץ להפוך את כולנו לפעילים למען שלום הטבע והאדם כדי לעורר את האנושות מתרדמתה ההרסנית. זה סרט חובה, גם קולנועית וגם אתית ופדגוגית. (מבקר: רפאל תמנה)

ילד אורז

הבמאי ותסריטאי של "ילד אורז", אנתוני שים, היגר מקוריאה לקנדה בהיותו ילד ומספר בסרטו סיפור דומה. הסרט מתחיל בשנת 1990, תחילת ההתאקלמות של סו-יאנג ובנה הקטן, דונג-יום בקנדה. סו-יאנג מחליטה להגר עם בנה על מנת ליצור להם חיים טובים יותר לאחר שבקוריאה בעלה שם קץ לחייו. בתקופה זו מתרחשת ההתאקלמות שלה ושל בנה למנטליות השונה ולתחושתם כזרים במדינה אחרת. הם מתבקשים להחליף את שמותיהם לשמות אמריקאים, הילד חווה בריונות, התעללות מילולית, משקפיו הגדולים, מראו החיצוני ומזונו הם מושא לעג בידי הילדים בכיתה.

תשע שנים לאחר מכן, נראה כי השניים הסתגלו לחיים בקנדה. סו-יאנג ממשיכה לעבוד במפעל, היא נהנית מחברתן של העובדות הקוריאניות במקום העבודה ואף נמצאת במערכת יחסים רומנטית עם סיימון, גבר קוריאני שגדל בקנדה. גם בנה שעונה כיום לשם דיויד ונמצא בגיל ההתבגרות התערה בארה"ב. כשהוא מקבל משימה בבית הספר להכין דגם על שורשיו, הוא מתחיל לשאול יותר ויותר שאלות על מוצאו המשפחתי. ויחד עם חדשות לא פשוטות שמקבלת האם, היא נאלצת לספר לו על אביו ולעשות איתו מסע שורשים למולדתה ולמפגש הבלתי נמנע עם המשפחה שלא ראה וחיבור לתרבות ולמסורת שלהם. מפגש זה ישנה את הקשר ביניהם מהקצה אל הקצה ויעזור להם למצוא את דרכם אחד לשני.זהו סיפור משפחתי שובה לב שמציף נושאים שונים שלא מדוברים מספיק. הוא מדבר על גזענות, על הקושי להתאקלם, על הקושי של השונה למצוא את עצמו בחברה, על קבלת האחר ועל האהבה העצומה של אם לבנה שתעשה עבורו הכל כדי שיהיו לו חיים טובים. צילומי הנוף נהדרים ונארגים בעדינות ובחכמה בסרט. השימוש המושכל באנקדוטות ההומוריסטיות מוסיף חן וצחוק ששוברים את העצב לאורך הסרט. אין ספק שגולת הכותרת בסרט היא בעיקר המשחק המרגש של צ'וי סיאנג יונה שמגלמת את סו-יאנג ודוהיון נואל הוואנג ואיתן הוואנג שמגלמים את דונג-יום כילד ובוגר. זהו סרט מקסים וסוחט דמעות. (מיכל ליבר רונן)

מוזיקה

אחת הטרגדיות היווניות הקשות היא "אדיפוס". הוא קולל בשל חטא אביו ולמרות הניסיון להתחמק, הגורל דפק על דלתותיהם. כעת הבמאית הגרמנייה אנג'לה שנלק עושה עיבוד משלה לטרגדיה בסרט "מוזיקה". הסרט מורכב ממארג סצנות קטועות מתקופות זמן שונות שמשלימים יחד את התמונה הסופית.

הסצנה הראשונה מתרחשת על הר, כמו בסיפור המיתולוגי וניתן לראות בה תאונת דרכים וגבר מחזיק גופה של אישה. בסצנה הבאה נכנס חובש לצריף נטוש, מוציא ממנו תינוק ומביאו לביתו על מנת לגדלו. מאוחר יותר רואים את האם טובלת את רגליו בים. ובסצנה אחרת, רואים רגליים פצועות יוצאות מהמכונית ומסיקים שמדובר בתינוק שכבר גדול (קישור לאדיפוס, שרגליו היו חבולות). הבחור, ששמו ג'ון ניקלע לקטטה על חוף הים במהלכה גורם בטעות למותו של אחד הנערים. ג'ון נשלח לבצע תקופת מאסר בכלא, במהלכה יתאהב. רק מאוחר יותר יתברר הקשר בין הבחור שג'ון הרג לבין אהובתו, דבר שיוביל למהלומה כואבת נוספת.

חזקתו של הסרט היא בצילום האמנותי, המדויק והמיוחד ששם דגש רב על צילומי רגליים שמתקשרים לאדיפוס. יחד עם זאת הקצב של הסרט איטי מאוד. עם סצנת וואן שוט מסוימת שחקוקה בזיכרון, שמכילה שתיקה ארוכה מאוד שמרגישה לעתים כמו נצח. קשה להבין את העלילה במהלך הסרט ורק בסופו הדברים מתחברים, מה שמעיב את חווית הצפייה. אני מאמינה שחסידיה של שנלק יתחברו ויאהבו את התוצר הסופי, אבל מי שאינו מקהל חסידיה המצומצם – רצוי שיוותר. (מיכל ליבר רונן)

חיים שלמים

"חיים שלמים" של סלין סונג הקוריאנית-קנדית זכה בפרס הבחירה הרשמית בפסטיבל ברלין ועתה הוא נחשב למועמד חזק לטקס האסקר הבא. זהו "פיל גוד מובי" סנטימנטלי בנוסח "הולמרק", שעומד על המשמר שלא לאתגר את עין הצופה באף תמונה לא מפייסת ובלתי צפויה, או להגיש לו תמונה, ולו הקצרה ביותר, ללא ליווי של מוזיקת אווירה מתוקה, שמפרשת עבורו כיצד להרגיש ומה לחשוב.

במרכז העלילה שני נאהבים מילדות, שמופרדים זה מזו כאשר האחת מהגרת עם הוריה לקנדה והשני נשאר לחיות עם הוריו בקוריאה. אנחנו לא יודעים מה מהות אהבתם ועל מה היא נשענת, או מי הם לאמיתו של דבר. הדברים מוצגים לנו רק מצד פני השטח שלהם. כשיתבגרו, יתגעגעו זה לזו ויחפשו דרך למצוא זה את זו מחדש. לי קשה להבין איך מצא הסרט הזה את דרכו אל פסטיבל אמנותי לקולנוע. (רפאל תמנה)

בלו ג'ין

נזרים רבים נקשרו לסרט ביכוריה של ג'ורג'יה אוקלי, "בלו ג'ין", אבל זה בעיקר משום סגנונו המאופק והמהודר והנושא שלו, ולא כיוון שהוא סרט טוב. למרות הסגנון הזה, הוא לוקה בכל המגרעות האופייניות לסרט רדי-מייד שלא באמת מכיל חקירה קולנועית, והמבנה התסריטאי שלו לוקה בחוסרים ועמימויות קריטיים, ולעומת זאת חזרות עודפות רבות של עניינים שהומחשו עד לעייפה, ולכן הוא חסר נפח דרמטי ופסיכולוגי אמיתי, למרות המקצועיות בבימוי והמשחק המרשים.

הנושא, פרשת ההתמודדות הרגשית והחברתית של מורת תיכון סקוטית צעירה לספורט, עם המשמעויות השונות של החיים הזוגיים והחברתיים שהיא מנהלת כלסבית בבריטניה התאצ'רית, הוא כמובן גם חשוב וגם מעניין בפני עצמו, אבל אני סבור שגם מי שעשויים לחוש הזדהות ספונטנית מיידית עם הנושא, יתקשו להיסחף באמת עם המתרחש על המסך ולחוות במהלכו זיכוך או תובנה שנוגעים למציאות חייהם. (רפאל תמנה)

לפרטים מלאים, מועדי הקרנה והזמנת כרטיסים באתר הרשמי של הפסטיבל . לכל הכתבות מפסטיבל ירושלים 2023 >> לחצו כאן