סיקור אירוע: מופע הקולנוע של חומר אפל והקרנת דר סטריינג'לאב

מוזיקה וקולנוע הולכים ביחד זמן רב – עוד אפילו לפני הופעת הסאונד בסרטים, נגני פסנתר ותזמורות ליוו את המתרחש על המסך הגדול באולם הקולנוע. אבל משהו אבד במרוצת השנים בחיבור הכה חזק הזה – להיטים חדשים מסרטים כבר לא צצים כל כך, וקטגוריית השיר הטוב באוסקר רלוונטית בערך כמו טרנזיסטור. כשנשלחתי לסקר בחמישי האחרון (15.7) את ההופעה של להקת הסינת'פופ ההיפסטרית "חומר אפל" בסינמטק ת"א - "מופע הקולנוע של חומר אפל" – שצוותה יחד עם הקרנת הסאטירה האייקונית של סטנלי קובריק, "ד"ר סטריינג'לאב (או איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה)" – נזכרתי שוב מהו הכוח של ויזואליה ומוזיקה.

בואו נתחיל עם עירא נוסבאום ונדב דירקטור, הלא הם הצמד "חומר אפל". נוסבאום, מוזיקאי שעומד בראש הרכב האינדי "לילי פרנקו" ודירקטור הקולנוען מתחזקים את הצמד המוזיקלי כבר למעלה משלוש שנים, ומתחברים לצלילי ה-"ניו ווייב" של סוף שנות ה-70/תחילת שנות ה-80 עם פרשנות מעניינת משלהם. כך, שירים כמו "חלקיקים" או "חלום" נשמעים כאילו הם חומר לא משומש שהקליטו דפש מוד, ניו אורדר או טוקינג הדז, אבל בעוד להקות אלו התעסקו בחומרים אפלים של ממש במילותיהם, להקת "חומר אפל" מאמצת את הצ'יזיות שבעשור מלא הכתפיות ההוא, ומכניסה הומור ואבסורד לשיר שרוצה להישמע רציני.

[*]

מה שמחזק את תחושת הביזאר, או הטריפ, שהלהקה רוצה להעביר את הקהל, הוא השימוש שלה בקטעי מדיה מכל הזמנים: מהקריצה הברורה ל-"מופע הקולנוע של רוקי" (בלוגו ואפילו במיקום ההופעה – האולם הקבוע בסינמטק להקרנות "רוקי") דרך קטעי ארכיון של ילדים משחקים ב-"הולה-הופ", מסצנות מ-"ורטיגו", "אמריקאי בפריז" ועוד קלאסיקות מתור הזהב של הוליווד ועד "טאו טאו" מבלה עם חבריו החיות. הצופה הממוצע נותר לתהות האם לצחוק או לנוע בכיסא באי נוחות כששיר סינת'פופ מתחיל להתנגן למראות סצנת סקס עם מיקי רורק בסרט האירוטי הכושל Wild Orchid" (1989)". בגישה המעט סאטירית שלהם לפופ, הזכירו לי "חומר אפל" את להקת "ספארקס", שעל הסרט הדוקומנטרי אודותיהם (בו צפיתי ב-"דוקאביב") כתבתי כאן בשבוע שעבר. וכנראה כמו "ספארקס", גם ל-"חומר אפל" יהיו מעריצים מיידים וכאלו שיגידו שזה לא עבורם. אבל רגע, איך כל זה קשור ל-"ד"ר סטריינג'לאב"? מה לסאטירה על המלחמה הקרה בת קרוב ל-60 שנה ולצמד פופ עכשווי? התשובה היא - חתירה תחת ציפיות הקהל. נרענן קודם את זיכרונכם עם עלילת הסרט: גנרל אמריקאי לא שפוי (סטרלינג היידן), שמבקש להיפטר מ"הקנוניה הקומוניסטית" אחת ולתמיד ולשמור על טוהר "נוזלי גופו", שולח את צי המטוסים שביחידתו לתקוף מטרות אסטרטגיות ברוסיה, ובכך להתחיל רשמית מלחמה אטומית עם המדינה האדומה. הידיעה מתפשטת במהירות למקבלי ההחלטות, ובחדר המלחמה מתקבצים נשיא ארה"ב (פיטר סלרס) – שמנסה להתחמק ככל האפשר מלהרוויח את הטייטל "הנשיא שבכהונתו העולם נחרב"; הגנרל טרגידסון (ג'ורג' סי סקוט), שעסוק יותר בלעיסת מסטיק והאדרת הכוח הצבאי של ארה"ב מאשר לחשוב על אסטרטגיה של ממש; וד"ר סטריינג'לאב בעצמו (גם פיטר סלרס), מדען נאצי לשעבר, שהובא לייעץ לאמריקאים על פיתוח הנשק הגרעיני האולטימטיבי, אך בסופו של דבר בעיקר מתלהב מעצם השלכות הנשק. בעוד הפוליטיקאים המעונבים מציגים את חוסר משילותם ואת עיסוקיהם באינטרסים פרטיים, המטוסים – שאיבדו את הקשר עם בסיס האם שלהם – מתקרבים במהירות לעבר פיצוץ המטרות, וחורבן העולם כפי שאנו מכירים אותו.

[*]

כפרויקט "נשמה" של סטנלי קובריק, הבמאי המהולל – אז אחרי תערובת של סרטי ז'אנר ועיבודים ("ספרטקוס", "לוליטה", "שבילי התהילה") – הוא רצה ליצור סרט מתח על השלכות המלחמה הקרה וחידלון האישים שהפגינו הגורמים הפוליטיים המעורבים, ומצא במקרה את המותחן "Red Alert" (1958) של פיטר ג'ורג'. מכאן אופיינו פיתוח והפקת "סטריינג'לאב" בחתירה תחת ציפיות הצוות, או אפילו אלו של קובריק עצמו - לדוגמה: מה שהתחיל כתסריט דרמטי ונאמן למקור הפך לקומי אט אט, כשרעיון ה"השמדה עצמית מובטחת" נראה לו מגוחך.

ליהוקו של פיטר סלרס לשלושת התפקידים הראשיים (הגנרל האנגלי ליונל מנדרייק, ד"ר סטריינג'לאב ונשיא ארה"ב מרקין מפלי) – תנאי שהוצב ע"י אולפני "קולומביה" לקובריק כדי שאלו יממנו את סרטו (בעקבות תפקידו מפוצל האישויות של הקומיקאי בסרטו הקודם של הבמאי, "לוליטה") ושהבמאי סלד ממנו בפומבי ("עקרונות גרוטסקיים אלו הם 'התנאי בל יעבור' של עולם הפקת הסרטים", אמר מאוחר יותר קובריק) – הובילו לשינוי דרסטי של התסריט, כשסלרס אלתר כל כך הרבה וזנח לגמרי את הדיאלוג המקורי שלו.

אבל גם קובריק עצמו "חטא" בהטעיית שחקניו: כדי להוציא מסקוט סצנות הרבה יותר מגוחכות ממה שהיה מסוגל השחקן הדרמטי לעשות, שכנע קובריק אותו לעשות טייקים מופרזים רק עבור "חזרה". לאחר שהבטיח לסקוט שטייקים אלו ימחקו מיד, הכניס קובריק את כולם ואלו הפכו למרבית הסצנות של גנרל טרגידסון בסרט – מהלך שפגם משמעותית ביחסי השניים (סקוט נשבע לא לעבוד עם קובריק יותר לעולם). סלים פיקנס, שגילם את הטייס המגוחך אך המנוסה של המטוס שבדרכו להפצצת המטרות הגרעיניות, נודע לכל כשחקן דרמטי, שנהג להופיע במערבונים.

קובריק בחר בפיקנס להחליף את סלרס בתפקיד הטייס לאחר שהקומיקאי נפצע, אך עשה זו בדרך מעט אחרת – כדי להשאיר את השחקן הרציני נאמן לתפקיד כמו שהוא, קובריק לא הודיע לפיקנס כי מדובר בקומדיה שחורה, וסיפק לו רק את הסצנות בהן הוא משתתף. משוכנע שהוא מגלם טייס שבדרכו למשימתו החשובה ביותר, פיקנס הגיע לסט כפי שהוא היה מחוצה לו – כובע בוקרים, לבוש תואם ומבטא "רדנקי" כבד. קובריק הבין – מכאן תגיע הקומדיה. גם פיקנס לא ראה בכך עלבון – "אחרי 'ד"ר סטריינג'לאב", התפקידים, חדרי ההלבשה והצ'קים רק גדלו", אמר השחקן בשנים שלאחר הסרט.

השינוי בציפיות עבד (לא לחברת "קולומביה" עצמה, שקראה לסרט בדלתות סגורות בהקרנות הניסיון "אנטי-אמריקאי") – "ד"ר סטריינג'לאב" נחשב לאחת הסאטירות המדויקות והחזקות ביותר שנוצרו – ועם טענה זו מסכימים רבים, עם 4 מועמדויות לאוסקר, מקום של כבוד בספריית הקונגרס הלאומית ועד המבקר האמריקאי הנודע מכולם, רוג'ר איברט שהכליל אותו ברשימת 100 הסרטים הגדולים בכל הזמנים. ואכן, גם קרוב ל-60 שנה לאחר שחיזיון האימים של קובריק לאמריקה וברית המועצות ראה אור, "ד"ר סטריינג'לאב" עדיין הותיר פיות פעורים – מצחוק ומתדהמה, באולם הקולנוע בסינמטק בחמישי האחרון. מסקנה? יצירה אמיתית – בין אם במוזיקה, בקולנוע או בכל צורת אמנות אחרת – אמנם רוצה את הקהל שלה, אך לא מתפשרת לרגע על חזונה האמנותי, כמה בועט או לא-מיינסטרימי שיהיה. רוב הסיכויים שייצא לפחות משהו מעניין מכך.