הקולנוע הוא תחליף לפסיכולוג: ראיון עם במאית אל האור

נעמי קוואסה היא תענוג לכל מראיין. הבמאית היפנית, שכיהנה כראש חבר השופטים בקאן בשנה שעברה בתחרות הסינפונדסיון לסרטים קצרים (והעניקה את הפרס הראשון לסרט הישראלי "אנה"), היא אישה חריפה ושקולה והדבר ניכר גם בסרטיה שהם כולם מלאכת מחשבת.

סרטה הקודם "אן" זכה להצלחה מפתיעה בישראל בהתחשב בהיותו יצירת מינורית וחרישית, אך קשה היה שלא להתאהב בקיקי קירין הנפלאה, שגילמה את אותה אישה זקנה שיש לה את היכולת המופלאה להביא מזור לסביבתה. קוואסה חזרה לקאן עם סרטה החדש "אל האור". הגעתי לראיין אותה כשהיא מלווה בבני משפחתה ומתאמצת לא להראות עייפה מדי אחרי יום שלם של ראיונות.

האם חייך שלך משתקפים בקולנוע שלך?

"סרטי הראשון היה סרט תיעודי שעסק בחיפוש אחרי אבי שאותו לא הכרתי. מאז אני מתבטאת דרך הקולנוע ומביעה את רגשותיי על המסך. עבורי זה הרבה יותר קל מאשר ללכת לפסיכולוג (צוחקת). בשנים האחרונות יצרתי הרבה סרטים עלילתיים והעבודה עם אנשים אחרים נתנה לי הרבה כוח ואת ההבנה שאני לא חיה לבד. עבורי קולנוע מבטא את מה שאני רוצה להביע בנושאים שונים. בעיניי קולנוע הוא לא מכשיר לעשיית כסף אלא אמנות לשמה".

ניכרת האהבה לטבע בסרטייך, רוח מנשבת, עלים צונחים, שדות מוריקים. מה את מוצאת בטבע?

"הטבע מאפשר לי להרהר על החיים. אני גרה בכפר אך מבקרת מדי פעם בערים. אני מוצאת את עצמי נמשכת לשקט שבטבע ולאפשרות לשמוע את מחשבותיך".

"אל האור" עוסק בצלם שמאבד לאט את מאור עיניו ולומד לקבל את חשיבות הקול. הוא מתאהב בצעירה שמשכתבת תסריטים ואז קוראת אותם לעיוורים. קוואסה מציגה בעדינות אין קץ את הקשר בין זה שאיבד את האפשרות לראות לבין זו שמקריאה אותם בקול. סרטה מתנהל בקצב האיטי המאפיין את סרטיה ובוחן את גיבוריו בדרך כמעט תיעודית (קוואסה מרבה להשתמש בנון-אקטורס בסרטיה). הסרט מלא במשחקי אור וצל כיאה לסרט העוסק באובדן ראייה.

מה דעתך על חשיבות הקול לעומת התמונה במיוחד לאור השימוש שאת עושה בצללים?

"בסרט הזה אכן השתמשתי רבות בסאונד. מעצב הסאונד שלי היה נוכח על הסט ולא צפה בהקלטות. זה אפשר לו לחיות את הסרט ודרך הסאונד יכולתי לספר את הסיפור האמיתי של הסרט". כוכב הסרט מאבד לאט לאט את ראייתו. האם זהו משל?

"בוודאי. חיינו הם בני חלוף וגם החושים שלנו מאבדים לאט לאט את חדותם. לכן אני בסרט בעצם מנסה לומר שיש חשיבות לכל רגע מכיוון שהוא לא יחזור ויש לנצלו בצורה הטובה ביותר".

[*]

בליבו של הסרט ניצב סרט בדיוני שאת תסריטו מקריאה הגיבורה לקהל העיוורים. זהו קולנוע על קולנוע במיטבו, אבל בעיקר יצירה על רוח האדם אותו אשת הקולנוע החשובה ממשיכה לחקור ללא ליאות. כל אחד יכול למצוא משמעות אחרת לרמזים שקוואסה מפזרת וזו אחת ההוכחות לגדולתו של הסרט.

האם ביפן מקובל לקרוא תסריטים לאנשים עיוורים, כפי שאת מראה בסרט?

"ביפן כבר קוראים לאנשים עיוורים מזה 15 שנים. חברת טוהו כבר התקינה ברוב בתי הקולנוע שלה אמצעים כדי שעיוורים יוכלו לשמוע היטב את הסרטים. העיוורים חשים את הסרט ויכולים לדמיין אותו. אנחנו צריכים ללמוד מאלו שחשים את הסרט ולא רואים אותו. אני אישית נוהגת לשוחח עם עיוורים על תחושותיהם לאחר שהם האזינו לסרטיי ולומדת מתחושות אלו".

בסרטך "אן" הגיבורה סובלת מצרעת ואילו ב"אל האור" הגיבור מתעוור. האם גיבורייך הם אנשים שסובלים?

"לדעתי החברה מתעלמת מנכים ומוגבלים. תפקיד הקולנוע בין היתר הוא להציג לצופה חלקים של החברה שאחרת הוא לא היה נחשף אליהם. אני מאד רגישה לאחר ולשונה ולכן נותן קול ואימג'ים לכל אלה שאינם מוגדרים נורמליים בעיני החברה או שמסיבה זו או אחרת נדחקו לשוליים".

יש רפלקסיביות בסרטך – סרט בתוך סרט, תוכלי לפרט על המשמעות שלה?

"הסרט שאותו מקריאה הגיבורה לעיוורים משתלב בסרט שבו חיים הגיבורים. ביחד הם יוצרים אומנות שמטבעה היא מבלבלת ומאתגרת את הצופה וזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות, להציב אתגרים בפני הצופה בסרטיי".

מהן תכניותייך לעתיד?

"הפרויקט החדש שלי עוסק בנשים שחוו לידות לא רצויות מצד אחד ונשים עקרות שביצעו טיפולי פוריות מאידך. ביפן טיפולי פוריות הם מאד פופולריים ואני בוחנת את יחס החברה ללידות ואת היחס השלילי לנשים עקרות".