עשור אחרי ש"מנצ'סטר ליד הים" הגיע לבתי הקולנוע, הדרמה של קנת' לונרגן עדיין מצליחה לשבור את הלב. חזרנו לסרט שדרך הקשר בין לי לאחיינו המתבגר והופעות המשחק של קייסי אפלק, לוקאס הדג'ס ומישל וויליאמס, שואל איך ממשיכים לחיות עם אובדן שגם הזמן לא מצליח לרכך.
עשור בדיוק חלף מאז ש"מנצ'סטר ליד הים" יצא לראשונה בבתי הקולנוע בארה"ב והותיר את כולם מרוסקים בכיסאותיהם. בעידן קולנועי שמקדש לעיתים קרובות מניפולציות זולות וסופים הוליוודיים "מושלמים", הגיע התסריטאי והבמאי קנת' לונרגן ויצר מאסטרפיס מופתי ושובר לב ששם לנו את המציאות מול העיניים, גם אם היא כואבת. הסרט הקטן הזה גרף שני פרסי אוסקר מוצדקים והפך בן רגע לקלאסיקה קולנועית מודרנית. הוא הוכיח שסרט אוסקרי לא תמיד חייב להיות גדול מהחיים או מלא בהופעות משחק וירטואוזיות כדי להשאיר חותם. עשר שנים אחרי הוא עדיין זכור בדיוק בזכות זה ועכשיו הגיע הזמן לחזור לסיפור האינטימי ולבדוק מה הופך את היצירה הזו לכל כך בלתי נשכחת.
במרכז העלילה עומד לי צ'נדלר, בגילומו של קייסי אפלק ("בין כוכבים"). הוא מוצג בפנינו כאדם בודד: מתגורר לבד, מופנם ושקט, מתפרנס מתיקונים קלים בבנייני מגורים בבוסטון ונמנע מכל קשר אנושי קרוב. חייו השקטים והמנותקים מקבלים תפנית כשהוא מקבל בשורה על מותו הפתאומי של אחיו הבכור ונאלץ לחזור לעיירת הולדתו, מנצ'סטר, השוכנת לחופי מסצ'וסטס. שם לי מגלה כי אחיו הותיר אותו כאפוטרופוס הבלעדי של בנו המתבגר, פטריק (לוקאס הדג'ס).
במקום להניח את כל הקלפים על השולחן, לונרגן בונה את דמותו של לי בהדרגה ומשאיר אצל הצופים סקרנות לגבי עברו. כבר מהדקות הראשונות אנחנו מדלגים על ציר הזמן בין ההווה האפור של לי לבין פלאשבקים מהעבר, שבהם הוא נראה כאב אוהב וכבעל חם לאשתו ולילדיהם. הפער הזה הוא בחירה נהדרת שנועדה לגרום לנו לתהות מה בדיוק השתבש בדרך והפך את האיש הזה לגרסה שאנחנו מכירים כיום. רק בהמשך כשהעלילה חושפת בהדרגה את עברו אנו נחשפים לסיפור הטרגי שלו: שריפה פרצה בביתו לאחר ששכח להחזיר את מגן האח למקומו. שלושת ילדיו נספו בה. הסצנה הזו היא שמסבירה את הניתוק הרגשי ואת חוסר היכולת של לי להביע את רגשותיו.
הסיפור של לי לא מסתכם בהתמודדות עם האובדן שלו, אלא גם במערכת היחסים המורכבת שנרקמת בינו לבין פטריק. השניים אמנם אוהבים זה את זה אך חיים בעולמות שונים לחלוטין. פטריק הוא נער מתבגר שמנסה להמשיך בשגרת חייו, גם אם נדמה שהוא עושה זאת בעיקר משום שהדחיק את הרגשות שלו בעקבות מות אביו. לעומתו, לי מתקשה להתמודד אפילו עם הפעולות הפשוטות ביותר של חיי היומיום. הוא יותר שורד מאשר אדם שבאמת חי.
הפער הזה הוא אולי אחד הדברים השוברים ביותר בסרט, לראות על אותו מסך שתי תפיסות שונות של אבל שמנסות למצוא נחמה זו בזו אבל לא באמת מצליחות, וזו בדיוק הנקודה. ככל שהעלילה מתקדמת מתברר שגם האהבה של לי לאחיינו לא מספיקה כדי לגרום לו להתגבר על הטראומה, הוא רוצה להיות שם בשבילו אבל פשוט לא מסוגל. זו אחת הבחירות המעניינות של לונרגן, שלא כופה על הדמות תהליך החלמה רק משום שכך מצופה מגיבור קולנועי.
אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט מגיעה לקראת סופו כאשר לי נתקל במקרה בגרושתו רנדי, בגילומה המושלם של מישל וויליאמס ("בלו ולנטיין", "מתה לסקס"). המפגש בין השניים הופך במהרה לאחד הרגעים הכואבים והזכורים ביותר בסרט. רנדי מנסה להתנצל בפני לי על הדברים הקשים שאמרה לו בעבר ומודה שהיא עדיין אוהבת אותו ומנסה למצוא דרך להגיע אליו. לי, שכבר איבד את היכולת להתמודד עם הכאב הזה, מתקשה אפילו להשיב לה והתוצאה היא דיאלוג שלם שמורכב מגמגומים ודמעות, באחת הסצנות האותנטיות ביותר שאפשר לבקש מיוצר קולנוע. אין כאן ניסיון להביא נאום דרמטי או דיאלוג עם משפטים שוברי לב, אלא בסך הכל שני אנשים שבורים באמת שמנסים לנהל שיחה ופשוט לא מצליחים למצוא את המילים.
ואי אפשר להתכחש לעובדה שאחת הסיבות לכך שהסצנה הזו כל כך שוברת היא הקאסט המצוין של הסרט. אפלק מעניק כאן את ההופעה הטובה ביותר בקריירה שלו שזיכתה אותו בצדק בפרס השחקן הטוב ביותר באוסקר. מישל וויליאמס, שהייתה מועמדת גם היא לפרס שחקנית המשנה אך הפסידה באותה שנה לוויולה דייוויס, נתנה כאן את אחת ההופעות המוצלחות שלה גם כן. אבל אי אפשר שלא להתייחס גם להופעה הנהדרת והזכורה של לוקאס הדג'ס ("ילד מחוק"). למרות שכיום נדמה שהוא קצת נעלם מהמסכים (על אף הופעה מוצלחת ב"סורי בייבי"), אפשר להגיד שהוא הלב הפועם של הסרט. בתוך האווירה המדכאת הוא מצליח להכניס מעט ציניות ואווירה צעירה שמעמידות ניגוד מעניין לשיברון הלב שמלווה את הסיפור.
עשור לאחר יציאתו, מה שמייחד את "מנצ'סטר ליד הים" הוא בעיקר האומץ שלו לספר סיפור שאין לו בהכרח פתרון. במובן מסוים מדובר בסרט אנטי-אופטימי שמסרב להציע לצופים את הנחמה הקולנועית המוכרת. אין כאן ריפוי שלם או סגירת מעגל - לי לא מתגבר על האובדן שלו, לא חוזר להיות האדם שהיה לפני האסון ואפילו לא מצליח למלא את התפקיד שאחיו הותיר לו. אנחנו מסיימים את הסרט כשנדמה שלי לא עבר את ההתפתחות שהיינו מצפים מגיבור קולנועי לעבור.
לא הרבה סרטים מצליחים לעשות את זה בצורה משכנעת כל כך, אחד הסרטים שעשו זאת שנה קודם לכן היה "אהבה" של גספר נואה, שהציע סוף דומה אך בגישה מעט שונה. סרטים מהסוג הזה מזכירים לנו שלא כל סיפור חייב להסתיים בסוף טוב כדי להיות משמעותי ולפעמים דווקא אלה שלא מספקים לנו את הסוף שאנחנו מחפשים הם אלה שנשארים איתנו הרבה אחרי שהסרט נגמר. זה מה שמייחד את "מנצ'סטר ליד הים" בעולם קולנועי שלא תמיד מוכן להיות ברוטלי וכן באותה מידה.