פסטיבל הסרטים בערבה: סקירות והמלצות סרטים

[*]

(בתמונה: פתיחת פסטיבל הסרטים בערבה עם סרט הפתיחה "האחים סיסטרס" של ז'אק אודיאר. צילום: אדוארד קפרוב)

המשפחה שלי

מבקר: רון פוגל

סרטו החדש והמצופה של הירוקאזו קורה אדה, הבמאי היפני שהצליח להפוך לחביב הקהל הישראלי בשנים האחרונות כשהחל לעסוק בנושא התא המשפחתי היפני. הסרט״ המשפחה שלי״, שזכה ב"דקל הזהב" הפרס היוקרתי ביותר בפסטיבל קאן, עוסק בתא משפחתי לא שגרתי, שבו גרים זוג הורים עם ילדיהם ועם הסבתא בחור נידח ומתפרנסים גם מגניבות מחנויות. זהו סרט הרבה פחות קומוניקטיבי ויותר איטי מסרטיו הקודמים של הבמאי היפני המוכשר, אולם מי שיתאזר בסבלנות יזכה לכמה רגעי הארה קולנועית, בעיקר לקראת סופו המפתיע של הסרט ובמיוחד בשוט הסיום שהשאיר אותי המום לחלוטין.

הצלילה

מבקר: רפאל תמנה

סרטו של הבמאי הצעיר יונה רוזנקיאר, בוגר אוניברסיטת תל אביב, אשר חלק יחד עם הסרט "פרה אדומה" את פרס הסרט הטוב בתחרות הישראלית העלילתית בפסטיבל ירושלים. זוהי הפקה משפחתית ולא קונבנציונלית, כשבתפקידים הראשיים משחקים אחיו של הבמאי, יואל ומיכה, לצד הבמאי עצמו. גם הקיבוץ יחיעם בו גדל, מיקום בעל מטען רגשי כבד עבור הדמויות, הוא דמות בפני עצמה.

הימים הם ימי מלחמת לבנון השנייה, ובין הפצצה אחת לאחרת וכניסתו הצפויה של האח הצעיר אבישי ללחימה בלבנון, ישנה תחושת סכנה שמרחפת באוויר. במרכז העלילה עומד יואב, רב סרן לשעבר אשר הושעה מתפקידו ועבר לתל אביב. הוא מגיע לביקור בקיבוץ לאחר זמן רב עקב מות אביו. המפגש הטעון של יואב עם משפחתו ובייחוד עם אחיו הצעיר על רקע המתיחות בצפון, מציף שדים מן העבר וההווה אצל שלושת האחים. יחד עם זאת מוטלת עליו משימת צלילה מורכבת במערה בקרקעית הים, שהיא בקשתו האחרונה של אביו לפני מותו.

רוזנקיאר מגלם ברגישות רבה את תפקידו של יואב, שנושא בתוכו מטענים רגשיים כבדים משירותו כלוחם בצה"ל. זהו סרט נועז ויצירתי המכיל כמה סצנות קשות לצפייה, ושדרך בימוי רגיש, ויזואליות מרשימה ומשחק מרגש של שלושת האחים ובראשם רוזנקיאר, בוחן בתבונה את הפצע הכואב והמדמם של הפוסט-טראומה בחברה הישראלית, והשפעותיה ההרסניות של הלחימה על חיי הלוחמים והקרובים להם.

אהבה בימים קרים

מבקר: רון פוגל סרטו החדש של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי, הזכור לטוב מ״אידה״ שהיה פופולרי בזמנו בארץ הקודש. עלילת הסרט מתרחשת בשנות החמישים והשישים ועוסקת בשחור-לבן קודר בשני בני זוג שמנהלים יחסי אהבה-שנאה בפולין ובפריז. הם נפגשים, נפרדים וחוזר חלילה, בורחים למערב וחוזרים לפולין בשביל האהבה. עם פסקול מצוין, שכולל גם את הגרסה הפולנית ל"לבלבו אגס וגם תפוח", מצליח פאבליקובסקי לרגש לעיתים, למרות שסרטו נדמה כרימייק ללא מעט סרטי גל חדש צרפתי. האם מדובר בניסיון קולנועי נועז או בהתייפייפות שלא לצורך? התשובה לקהל הצופים.

תל אביב על האש

מבקר: מתן יניב

סאלם גר בירושלים ונוסע לעבוד ברמאללה בתור עוזר הפקה של אופרת סבון, שממש לא עושה הנחות לישראלים. אך לפתע נתקל סאלם באסי, רב-סרן בצה"ל שאשתו מעריצה את הסדרה בה הוא עובד. בעוד שאסי מלמד מעט את סאלם על הצבא הישראלי, אסי מוצא את עצמו בתור התסריטאי המוביל של הסדרה. אך אסי גם דורש תמורה על עזרתו.

זהו סרטו השני של סאמח זועבי, שזכה בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, והוא נהנה לצחוק על שני העמים בחיוך ובחן. הייתה לבמאי את היכולת להפוך את הסרט לעוד סרט דרמה על יחסי ערבים-יהודים, אבל הוא בחר להציג את האמירה שלו בדרך של הומור שובב שיכול בקלות למצוא את הדרך לקהל יהודי וערבי כאחד.

אני חייב לציין את הדינמיקה שבין קייס נאשף ליניב ביטון, המשחקים את סאלם ואסי, שגונבים את ההצגה וכל סצנה בה משחקים השניים גררה צחוק רם. הסצנות שפחות התחברתי אליהן הגיעו בסיטואציות בהן זועבי ניסה להיות יותר הוליוודי ופחות מקורי. בין השאר סיפור האהבה בין סאלם לבין חברתו לשעבר או סיפור האהבה למחצה שנרקם בין סאלם לבין השחקנית הראשית שרוצה שיטוס עמה לצרפת.

אישה במלחמה

מבקר: רון פוגל

הסרט הנהדר שהוקרן לאחרונה בישראל בפסטיבל חיפה וזכה בו להצלחה גדולה, מגיע כעת גם לפסטיבל הסרטים בערבה וזו הזדמנות מצוינת לצפות בו. ״אישה במלחמה״ האיסלנדי עוקב אחר גברת נחושה שנאבקת בזיהום הסביבה ומנתקת קווי חשמל בישימון האיסלנדי. זהו סרט קטן וחצוף כולל תזמורת שעוקבת אחרי הגיבורה ומנגנת מוזיקה א-לה קוסטריצה. התסריט מכיל המון ציניות כשהגיבורה הראשית בתפקיד כפול יורה חצים, שוחה בנהרות ונדמית כתשובה הנשית לרמבו.

אודיסיאה בחלל

מבקר: רפאל תמנה

לפני חמישים שנה, ב-1968, עלה לאקרנים לראשונה הסרט "2001: אודיסיאה בחלל", שהיה אז דבר שעוד לא נראה כמותו בקולנוע. יצירה מדיטטיבית ארוכה העשויה משחקי אסתטיקה וסימטריה עוצרי נשימה. סרט שברא כמעט מאפס את הז'אנר והסגנון המודרניים של סרטי החלל ואניגמה. הוא נותר, עד היום לדעתי, אחת מהיצירות המרשימות ביותר בין אלה שביקשו לתאר את מרחבי הקוסמוס, רכבי החלל, מסעות בין כוכביים, וגם – ההרמוניות המופלאות של גרמי השמיים. הסרט מבקש להנכיח את החידה שהיא הופעתו של האדם בקוסמוס, וחידתם של מרחבי הטבע הלא יאומנו שבאנו לתוכם, שאולי איבדנו זיקה אליהם, ושאולי אנו נזכרים בפלאיותם, בעידן בו אנו יוצאים שוב למסעות אל הלא נודע – אל אוקיינוס החלל.

קובריק חוגג ביצירה הזאת את האציל והנעלה שבאדם. יצרנו את המוסיקה הקלאסית, ואת פלאי ההנדסה, למרות המלחמות והרצחנות ולמרות הקטנוניות האמוציונלית. ואכן, כשנה אחרי צאת "2001" לאקרנים, בשנת 69', הצליח האדם להגיע לירח – וגם לחזור. חלק גדול של הסרט מציג, באופנים כמו-מוסיקליים שונים, את החלליות שאנו בוראים והן נעות בחלל כמו הכוכבים הנעלים במסילותיהם, חגות כמוהם ויחד איתם, באותה הרמוניה עילאית. במובנים רבים זהו סרט מסע. מהו המסע הזה ומה טיבו? מסע אל עצמנו, שעובר גם דרך הכרת הטבע של תבונתנו ושל נפשנו, ושל הכשלים שבהם.