לקראת פרסי אופיר 2019: סקירות הסרטים המובילים בתחרות

שוב הגיעה התקופה הזו בשנה שבה חברי האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה נדרשים להצביע למועמדים לפרסי אופיר - הלא הוא האוסקר הישראלי. השנה הצלחתי כחבר אקדמיה לראות 20 מתוך 24 הסרטים המועמדים ויסלחו לי יוצרי "קולות רקע" ,"עכו חלומות", "קצפת ודובדבנים" ו "בזמק" שלא הספרתי לצפות בסרטיהם. כמו כן צפיתי בכל המועמדים בקטגוריית הסרט העלילתי הקצר וברוב סרטי התעודה הארוכים והקצרים.

רק 7 מ-24 הסרטים כבר הוקרנו בקולנוע ו/או מוקרנים בקולנוע באופן מסחרי דבר ששוב הופך את תחרות האופיר לכמעט לא נגישה בעליל לציבור וכמה מהסרטים שנעשו לאחרונה אף לא הגישו בכלל מועמדות (כמו סרטיהם המצליחים והמוצלחים של אבי נשר "סיפור אחר" וסרטו של אלון גור אריה "המוסד" ששובר קופות בימים אלו), אולם בכתבה זו אני דבק בהצגת הסרטים שמצאו חן בעיני ומועמדים לאופיר, לכן לא אכנס לענייני מדיניות ופוליטיקה.

סרטים עלילתיים ארוכים

השנה אין לטעמי סרט שהוא דומיננטי כמו "האופה מברלין", שלי היה ברור בשנה שעברה שהוא רמה אחת מעל שאר המתמודדים (ואכן גרף בסופו של דבר את רוב פרסי אופיר). ארבעה סרטים בעיניי הם הסרטים הראויים ביותר לפרס הסרט הטוב:

"אישה עובדת" - סרטה של מיכל אביעד הוא יצירה מטרידה העוסקת בנושא של הטרדות מיניות. בעיניי זהו אחד מסרטי האימה (מבחינת מה שעובר על הדמות) הטובים שצפיתי בהם בשנים האחרונות, כולל תצוגות משחק שארחיב עליהן בהמשך את הדיבור.

"ימים נוראים" - סרטו של ירון זילברמן על יגאל עמיר בתקופה של לפני רצח רבין. אני מרצה שנים על רציחות פוליטיות בקולנוע ומסיים את הרצאתי בקביעה כי עוד מעט יגיע סרט (בניגוד ל"סרק סרק" ו"רבין היום האחרון" ) שישרטט את דמותו של הרוצח ויהיה טיפול בהלם ראוי לאותו רצח נורא שהיה אחת מנקודות השבר הגדולות של מדינת ישראל. לשמחתי הגיע ירון זילברמן ומגיש יצירה קולנועית מדהימה המשלבת בחוכמה בין קטעי ארכיון לקטעים מומחזים (כמעשה אוליבר סטון ב"JFK ,תיק פתוח") עם תצוגת משחק אדירה של השחקן הראשי. ההקרנה הייתה לא קלה לי ולאט לאט התכווצתי לתוך עצמי כשהבנתי שאין מה לעשות, הרצח אכן קרה ואין למנוע אותו גם לא באמצעות הנס הקולנועי.

"הבלתי רשמיים" - סרטו של אלירן מלכה על היווצרותה של תנועת ש"ס הוא סרט נבון ופתלתל שמוכיח שהקולנוע הישראלי יכול לעסוק גם בפוליטיקה. כמה התגעגעתי לחזרתו של שולי רנד למסך הגדול.

"מילים נרדפות" - זוכה הפרס הגדול של פסטיבל ברלין -עוד יצירה שכלתנית וחונקת של נדב לפיד, אחד מיוצרי הסרטים המוכשרים בישראל. זוהי בעיני היצירה המאתגרת ביותר שמועמדת לפרסי אופיר. קולנוע לא קל לעיכול, אבל אם מתמסרים לו הוא מעביר את הצופה חוויה יוצאת דופן וגם אומר דבר או שניים על ישראל.

אחרי ארבעת הסרטים המצוינים הללו אציין שבעה סרטים נוספים שאהבתי והם ראויים לציון:

"בשורות טובות" - עוד סרט ראוי של ארז תדמור, המגולל את סיפורו האישי של זוג שמנסה להביא ילד לעולם. תסבריט נבון בדרמה מרירה-מתוקה שממלאת את הצופה באופטימיות.

"עיניים שלי" –החלק השני בטרילוגיית האהבה של ירון שני - היפר ריאליזם וביבי שופכין ביצירה מטלטלת עם משחק שלא יאמן באותנטיות שלו של כל הקאסט ובמיוחד של ערן נעים. כולל את סצנת הפתיחה הטובה ביותר השנה בפרסי אופיר.

"גאולה" - סרטם של יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב. שווה לצפות בסרט בין היתר בזכות המשחק האדיר של כוכבו משה פולקנפליק, המגלם חוזר בתשובה שבשל צורך לטפל בבתו החולה חוזר להופעות עם להקתו ומשכבר הימים ונאלץ להתמודד עם השאלות העולות מחזרתו לעולם היצירה. הסרט כולל בתוכו את הסצנה הטובה ביותר שבה צפיתי באופיר השנה- פולקנפליק נשאל שאלה על ידי כתבת ונושא מונולוג על אדם שבעצם איבד את דרכו. כמה עוצמה יש לשחקן הזה.

" מאמי"- סרטה של קרן ידעיה-מיוזיקל ישראלי! ידעיה מעבירה את אופרת הרוק של הלל מיטלפונקט על מאמי המלצרית קשת היום בדרום שהופכת לראש ממשלה למסך הגדול ועושה זאת ללא פשרות ועם ביצועים מרגשים של דודו טסה ונטע אלקיים .סרט שאצטרך לראות שוב כדי להכיל אותו באמת.

"הגולם" - האחים פז חוזרים לאחת מאגדות העם הידועות של היהדות ויוצרים יצירה אפלה ומקאברית מלאת דם כמו שצריך. מתחיל כמו ברברה סטרייסנד ב"ינטל", אבל הופך מהר מאד ל"פרנקנשטיין" בגרסה עברית – בראבו!.

"תל אביב על האש" - קומדיה משעשעת של סאמח זועבי .כמה חשוב שסרט דובר ערבית יככב על המסכים בישראל. ארס פואטיקה במיטבה כשהסרט מתאר הפקת סדרת טלוויזיה בה קצין ישראלי ועוזר הפקה ערבי הופכים לתסריטאים של הסדרה.

"בוקר טוב ילד" - סרטו של שרון בר זיו, שכמו בסרטו הקודם "חדר 514" מחולל נפלאות בחלל אחד קטן ודחוס.

שחקן ראשי

משה פולקנפליק הפליא כחוזר בתשובה ב"גאולה", שולי רנד חשמל את המסך ב"בלתי רשמיים" והוכיח כי הוא עדיין אחד השחקנים האיכותיים ביותר בנמצא, ערן נעים נטמע לחלוטין בדמות השוטר אותה הוא מגלם ב"עיניים שלי"(אולי העובדה שהוא שוטר בעברו עזרה לכך) וההפתעה של השנה מבחינתי הוא יהודה נהרי הלוי המגלם את יגאל עמיר ב"ימים נוראים" ומצליח ליצוק לדמות שלו מורכבות ואנושיות. לא קל לגלם את השטן הגדול ואת זה שכולם רוצים לשנוא והלוי עושה זאת בצורה נהדרת.

שחקנית ראשית

בקטגוריית השחקנית הראשית נמצאת לירון בן שלוש המגלמת ב"אשה עובדת" בדרגה אחת או שתיים מכל יתר המועמדות . ראויות לציון אמילי גרנין הצעירה והמוכשרת המגלמת ב"גאולה" את הבת החולה, נטע אלקיים ששרה נפלא והופכת את "מאמי" לסרט מפעים וחני פירסטנברג המגלמת אם צעירה שרק רוצה להשיב את בנה לחיים ב"הגולם".

קטגוריות נוספות

שירה הוברמן על תפקיד שחקנית המשנה ב"מריונטה", תפקיד חינני ומלא חיות. יואב הלוי על תפקידו כשחקן משנה ב"בלתי רשמיים" – סייד-קיק אמיתי והרבה מעבר לזה. הצילום הנהדר והקלסטרופובי של דניאל מילר ב"אישה עובדת" בו הקירות סוגרים שוב ושוב על הצופה. פס הקול ב"בלתי רשמיים" והעיבודים המוזיקליים הנהדרים ב"מאמי".

סרטים עלילתיים קצרים

בקטגוריה הזו אני תמיד מחפש סרטים שבזמן קצר יצליחו לרגש ואף להפתיע אותי. אהבתי במיוחד את "איך לשחות" הצנוע והנוגע ללב ,את "הינומה" שמוכיח שוב איך הדרום מצטלם נהדר כלוקיישן לסרטים ואת "בחורה עם מזלג בעולם של מרק" שמציג את גילי בית הלחמי הנהדרת (הזכורה לטוב מהסרט הקצר "מכתב אהבה למ"מ שלי") בתפקיד הראשי.

סרטים תיעודיים ארוכים

בקטגוריה הזו, שנוטה לייצג אותנו בכבוד גם באוסקרים, הייתה הרמה גבוהה מאוד (ככל שנה). אהבתי במיוחד ארבעה סרטים: "יונתן אגסי הציל את חיי" הנוקב והמטריד, "אורי זוהר חוזר" שמוכיח שוב עד כמה האיש המורכב הזה חסר בנוף התרבות בישראל, "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" וגולת הכותרת מבחינה-הסרט המופלא "דבש שחור-שירת חייו של אברהם סוצקובר" עוד סרט בסדרת העבריים שיאיר קדר עושה בה פשוט גדולות ונצורות והיא אחד הפרויקטים החשובים שנעשו בקולנוע בישראל.

סרטים תיעודיים קצרים

בקטגוריה הזו אציין שניים: "אין אריות בתל אביב " הנוגה של דוקי דרור שהזכיר לי את ימי ילדותי כשהייתי הולך עם אמי לבקר בגן החיות הקסום הזה –לפני שהבנתי כמה עוול יש בכליאת חיות בכלובים - והסרט "המתנחלת" שבו איריס זקי מנהלת שיחות נפש עם אנשים מעבר לקו הירוק ודנה בסוגיות חשובות.