Seret מהעבר: 20 שנה למצב רוח לאהבה

באיזו תדירות יוצא לכם לראות סרט ולהרגיש שכל פריים בו יכול היה להיות תלוי במוזיאון? אם מדובר בסרטים מהמאה ה-21, אני יכול לחשוב על שתי דוגמאות בלבד: הראשונה היא "אידה", יצירת המופת של פאבל פאבליבוסקי מ- 2014 שעוסקת בנזירה צעירה שמגלה על עברה כתינוקת יהודייה. על-אף שהסרט צולם בשחור לבן ובפריים ריבועי (ואולי בגלל?), כל שנייה בסרט ראויה לפרס אוסקר לצילום הטוב ביותר. הדוגמה השנייה היא הסרט הדרום קוריאני "מצב רוח לאהבה", שהשבוע חוגג עשרים שנה לצאתו.

עלילת "מצב רוח לאהבה", אם אפשר לקרוא לה בכלל עלילה, סובבת סביב הרומן המודחק של גברת צ'אן ומר וואן, צעירים בורגניים בהונג-קונג של שנות ה-60, שמגלים שבני הזוג שלהם (שאת פניהם כלל לא רואים במהלך הסרט) נפגשים יחד בסתר ומפתחים קשר רומנטי. הדמויות הראשיות, שמרגישות פגועות לנוכח הגילוי, מנחמות אחת את השנייה במהלך כמה פגישות מקריות, ואט-אט נרקם גם ביניהן קשר רומנטי. אך הדמויות מחליטות שלא להיסחף אחר הרגשות שלהם, ולהוכיח כי הן חזקות ומוסריות יותר מבני זוגן. וכך עולה השאלה שמובילה את הסרט לכל אורכו: האם אנו בעלי שליטה על הרגשות שלנו?

[*]

בדומה לסרטם של האחים כהן "ארץ קשוחה", סרט זה מתענג על התסכול שהוא יוצר. במאי הסרט, וונג קאר וואי, מודע לכך שצופיו מצפים לכך שהקשר הרומנטי יפרח, ואף טווה סביב הציפייה רגעי קולנוע משובחים: במספר קטעים בסרט, הדמויות הראשיות עוברות אחת על יד השנייה בסלואו מושן, כאשר מוזיקה חושנית מתנגנת ברקע. זה אולי נשמע כמו התחלה של פרסומת גרועה לקוקה קולה, אבל בתוך הסרט רגעים אלה עובדים כי אנו מצפים שמשהו יקרה, שהדמויות ייכנעו לתשוקה שהן חשות. אבל הן לא.

אם נחזור לשאלה שמופיעה בתחילת הכתבה, "מצב רוח לאהבה" ללא ספק ראוי להיכלל במוזיאון. הצלם המופלא כריסטופר דויל, שאת רוב פרסומו קיבל בעקבות שיתופי הפעולה שלו עם קאר וואי, עבד בסרט זה יחד עם הצלם מארק לי פינג בין בכדי ליצור עולם קולנועי שכולו נוטף צבעי מג'נטה עשירים. יחד עם עיצוב התפאורה והתלבושות של הסרט, נוצר עושר קולנועי ויזואלי ואסתטי יוצא דופן. הצטיינות אסתטית זו מובילה כמובן לשאלת הסגנון אל מול התוכן: האם העושר הסגנוני מעיב על תוכן הסיפור והופך את היצירה לחוויה אסתטית חלולה? התשובה היא שכמו בכל יצירה אומנותית גדולה, הסגנון כאן הוא התוכן, מכיוון שהאסתטיות החלולה משקפת ומעצימה את האופי החלול של עולם הרגשות הבורגני, שנאלץ להתנוון לאיטו לנוכח התשוקה שמודחקת במאמץ כה רב. "מצב רוח לאהבה" היווה שיא קריירה בשביל וונג קאר וואי, כמו גם לשני השחקנים שמככבים בו. אמנם הסרט זכה רק בפרס השחקן הראשי לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן, אך מאז הוא זכה לשבחים רבים ואף מוזכר תכופות כאחד מהסרטים הטובים ביותר של המאה ה-21. כך לדוגמה בשנת 2016 נבחר למקום השני בסקר הסרטים הגדולים של המאה ה-21 שערך תאגיד השידור BBC בין 177 מבקרי קולנוע ברחבי העולם.

אמנם מאז יציאת הסרט וונג קאר וואי המשיך לעבוד בעולם הקולנוע ויצר סרטים ששיקפו את הסגנון הוויזואלי הייחודי שלו, אך רובם (פרט ל-"2046") זכו לביקורות בינוניות למדי. כשקאר וואי ניסה לפרוץ להוליווד ב-2007 עם סרטו "לילות האוכמניות שלי", קשה היה שלא להשוות את הסרט הרומנטי ל-"מצב רוח לאהבה", וההשוואה בדרך כלל לא הייתה לטובת הסרט החדש. מאז יציאת סרטו "הגראנדמאסטר" בתחילת העשור, קאר וואי נכנס לתרדמת קולנועית ארוכת שנים. אמנם שמועות רבות רצות בנוגע לפרויקט הבא שלו, אך ספק רב אם הוא יצליח להתעלות על יצירת המופת שלו.

במידה רבה, אני חושב ש-"מצב רוח לאהבה" מעיד על הקול הקולנועי של העשור שבתחילתו יצא לאקרנים. האסתטיות המוחצנת והבלתי מתנצלת של הסרט מתאימה לעשור בו שמות כדוגמת ווס אנדרסון, כריסטופר נולאן, פאבל פאבליקובסקי וברי ג'נקינס נכנסנו ללקסיקון של כל חובב קולנוע. גם ההתרכזות המוחלטת של קאר וואי במימד הפסיכולוגי של חיי הדמויות, באופן שצופים רבים עלולים להגדיר כ-"משעמם", היווה רמז לעתיד בו יצירות הקולנוע יהפכו למופנמות ואישיות בהרבה (פסטיבל סאנדנס האחרון שהסתיים השבוע הציע שפע של סרטים כאלה).

ייתכן שדמיון זה קשור לכך שקאר וואי הוא במאי אינדי במהותו: את רוב סרטיו, כולל "מצב רוח לאהבה", הוא מצלם ללא תסריט, כאשר בכל יום כותב את הדיאלוג רגעים לפני שהמצלמות מופעלות. הוא גם לא משתמש בסטורי-בורדים בכלל, אלא סומך על האינטואיציות שלו. שיטות העבודה הללו הופכות את וונג קאר וואי לבמאי של חוויות, לא סיפורים, ואין סרט שממחיש תכונה זו טוב יותר מ"מצב רוח לאהבה".