ככל שעולמנו נהיה יותר גזעני וציני, חיבורים אנושיים נהיים יותר חשובים

הבמאי הדוקומנטרי ברק הימן, שמשמש גם כראש המחלקה לקולנוע ב"מדרשה" - בית הספר לאמנות של "בית ברל", מעולם לא הצניע את דעותיו הפוליטיות והם חיו לצד היצירה שלו ולעיתים בתוכה. לראייה, הסערה שהתעוררה כשהמכון הפולני דרש ממנו להוריד סצנה מסרטו 'דני קרוון' שעוסקת במדיניות הפולנית הלא-דמוקרטית כיום, הוא העדיף להחזיר להם את כל הכסף מאשר להיכנע לתכתיב שלהם.

אתה חש שלאחרונה אתה כבר לא בין האמנים היחידים שמשמיעים את קולם בציבור?

"לא הצנעתי וטשטשתי עד כה את דעותיי ולעולם גם לא אעשה זאת. לצערי אני לא מרגיש יותר מדי שינוי בגזרה הזו – לא מעט אמנים עדיין מתנהגים כ'קרנפים' ואופורטוניסטים, כשהאינטרס האישי שלהם מנצח בנוק-אאוט את המצפון החברתי שלהם. גם כשיש את אלו שכבר מחליטים לפתוח את הפה, לעיתים נדמה כי עדיף היה שהיו שומרים עליו סגור. במובן הזה, המצב בארץ נותר עצוב ומדכדך.

האמת היא שגם במחאה הנוכחית, שאני כמובן חלק ממנה, לצד העובדה שהסכנה שנשקפת מהרפורמה שהממשלה הפסיכופתית הזו מובילה תסכן המון אנשים טובים – מה שמעודד רבים לקחת חלק בה – ישנה לא מעט צביעות וגזענות בה עצמה. אם אתה מחבק פושעי מלחמה ואנשים גזענים - כדוגמת אביגדור ליברמן, שביקש לגרש מפה את אחיי הפלסטינים שחיים באום אל פאחם - והופך אותם לדמויות רצויות ומוערכות על במות המחאה, אז אל תתפלא שערבים ושמאלנים אמיתיים לא יכולים להרגיש בנוח בלהיות חלק ממנה. ביום חמישי האחרון, כשהייתי בעוד אחת מההפגנות ודיברתי עם אנשים שנכחו שם על כיבוש ואפרטהייד, שמעתי לא פעם 'עזוב את זה', 'זה לא רלוונטי כעת'. זה מתסכל אותי, כי מצד אחד אתה קורא 'דמוקרטיה!' ומצד שני אתה מוחק את מי שמוחה נגד כיבוש ואפרטהייד. זה פשוט לא עובד ככה".

(ברק הימן. צילום: איליה מלניקוב)

למרות מה שאתה אומר דווקא מחאת הבמאים והבמאיות כנגד סעיף "הצהרת הנאמנות" של קרן רבינוביץ - שפרצה לאחר ששר התרבות מיקי זוהר הצהיר כי משרדו ידרוש מיוצרים לחתום על התחייבות שסרטם לא יפגע בשמה הטוב של מדינת ישראל - צלחה והקרן ביטלה את סעיף השנוי במחלוקת. האם היית בין החתומים על העצומה לביטול? האם אתה רואה בניצחון הזה תקווה לקולנוע עצמאי בעתיד מעורער?

"בוודאי שכן. קודם כל, אני שמח וגאה שהייתי בין החתומים על העצומה ואני מאוד אוהב ומעריך את כל יוזמי המאבק. ההישג הגדול הוא לא רק ביטול הסעיף, שהוא בפני עצמו בעייתי ומיותר, אלא המשמעות של הביטול ברמת העומק; במילים אחרות, זו העובדה שאם אנשים מתאחדים, עובדים יחד ולא מתקרנפים תהיה הצלחה לא מבוטלת. נגיד, אם 30 איש היו אומרים 'לא נחתום', אז זו הייתה נותרת בעיה שלהם; אם 300 איש אומרים 'לא נחתום', זו בעיה הרבה יותר חמורה לצד השני. אני חושב שחשוב לציין את זה גם בהקשר של המחאה ברחובות הארץ, ושל ההתבססות שלה על הקולקטיב - אני בטוח שהממשלה לא ציפתה שזה יהיה בסדר גודל כזה עצום ושההשפעה שלה תצליח אפילו לשתק את המדינה. אני חושב שזה גם תואם מאוד את המסר שלנו בבית ברל לסטודנטים: לא תצליחו לעשות סרטים, ובייחוד לא סרטים שיצליחו, אם לא תעזרו אחד לשני ותתמכו זה בזה. זה הבסיס לקולנוע. ככל שעולמנו נהיה יותר גזעני, קפיטליסטי וציני - חיבורים אנושיים נהיים יותר דרמטיים וחשובים".

ברק מביים ומפיק סרטים דוקומנטריים לקולנוע לטלוויזיה ולאינטרנט מאז שנת 2003. בשנת 2013 נבחר להיות אחד מ”עשרת המשפיעים על התרבות הישראלית”. חברת הסרטים העצמאית של ברק ושל אחיו תומר – סרטי האחים הימן – הפיקה עד כה כ-30 סרטים וסדרות דוקומנטריים, חלקם כקופרודוקציות בינלאומיות בהם כמה מהסרטים התיעודיים המצליחים בישראל בכל הזמנים – "יונתן אגסי הציל את חיי", "החבר דב" על חבר הכנסת דב חנין, "הצלמניה", "אני לא", "אביב" על אביב גפן ו"מיסטר גאגא". הערב (שלישי), במסגרת תפקידו ב"מדרשה", יציג הימן גרסה ייחודית של "דני קרוון", הכוללת קטעים שנחתכו (כחלק משלושה ערבים פתוחים עם סגל המדרשה).

יחד עם אחיך תומר, אתה נמצא בתעשייה כבר קרוב ל-20 שנה. אתה מרגיש שמצב הדוקומנטרי בארץ כעת הוא זהה לזה שהיה כשהתחלתם את עשייתכם?

"תומר פועל כבר באמת יותר מ-20 שנה ואני השנה מציין 20 (תומר הוא זה ששאב אותי לעולם הזה). אני כן חושב שחל שינוי מאוד גדול בשדה הדוקומנטרי בארץ ואני מאוד גאה על כך שתומר ואני חלק מהשינוי הזה. היום, לדוגמה, ללכת לבית הקולנוע ולשלם כסף בשביל לראות סרט דוקומנטרי ישראלי היא פעולה שגרתית – סרט שכזה היום יכול להביא עשרות אלפי אנשים בכמה שבועות; לפני 22 שנה – כש'תומר והשרוטים' (2001) של אחי יצא – להביא לאולמות כזו כמות אנשים זה דבר שקרה פעם בשנתיים.

אני חושב שלא מעט מזה נובע מכך שנכנס לשדה הזה שחקן מאוד רציני – תאגיד השידור הישראלי. 'דני קרוון', לדוגמה, הוא סרט שאני מאוד מאוד גאה להיות הבמאי והיוצר שלו ושהופק בקו-פרודקציה אבל לא היה מתקיים כלל אילולא 'כאן' לא היו תומכים בו; הם באמת האמינו בו, לפניי אפילו. חשוב לי להגיד את זה כמובן בהקשר להשתלטות הממשלה על כל המולקולות שאנו נושמים, כשהטמטום והבריונות ברצון לחסל את התאגיד הם גם חלק לא קטן מהמחאה שלנו.

במובן מסוים, כל זה הופך אותי עוד יותר גאה להציג הערב את 'דני קרוון': במרכז הסרט עומד גבר, יליד הארץ, בן 90 שמעולם לא סתם את הפה, מעולם לא התחנף לאף אחד, מעולם לא הסתיר את דעותיו על הכיבוש והיה אחד מהאנשים הראשונים במדינה שהנכיחו את זוועות הנכבה - עוד בשנות ה-50 !– במרחב הציבורי. כך, בתוך ימים עכורים אלו, הסרט שבחרנו להקרין מקדש את החובה למחות ולשחות כנגד הזרם, כפי שדני קרוון עשה כל חייו".

כראש המחלקה לקולנוע של "המדרשה" בבית ברל, יש לך השגות לגבי מצב לימודי הקולנוע כעת בארץ?

"המציאות המודרנית שאנחנו חיים בה מכילה לא מעט רפש, גזענות, הומופוביה, אבל היא גם מאפשרת לאנשים שלא לצנזר את עצמם ולהתיישר רק לפני מנגינת החליל הראשית, אלא להצליח להגיד דברים שלא היו נאמרים במיינסטרים. התפקיד שלנו בתור ראשי בתי הספר לקולנוע הוא כפול ומכופל: מצד אחד, אסור לנו לאבד את מהות הקולנוע וללכת שבי אחרי השטחיות של גופי שידור רבים בעולם וחנפנותם לגורמים מפוקפקים רק בשביל רייטינג וכו'; מהצד השני, אסור לנו להיות אנכרוניסטים – אנחנו צריכים לבדוק שאנחנו לא רק נבהלים מכל השינויים שקורים, אלא גם יודעים לזהות דברים נועזים בהם. בגלל זה אני אומר לסטודנטים – אל תחכו לתקציבים ואישורים מזה וזה - קחו מצלמה ולכו לצלם. מה שבעיקר צריך היום זה רעב ותשוקה. אני מרגיש שהמקום שלי הוא בעיקר להשקות ולתחזק את הרעב והתשוקה האלו; כך יוצא שהעבודה שלי בראש ובראשונה חינוכית לפני שהיא אמנותית".

שאלה קלילה יותר לסיום - יש לך פרויקט אהוב מהפילמוגרפיה הארוכה שלך?

"לאמא שלי חמישה בנים; בכל פעם שמישהו מעז לשאול אותה את מי מביניהם היא הכי אוהבת או במי היא הכי גאה, הוא ישר מקבל סטירה. אותו הדבר בנוגע לסרטיי: אם אומר 'דני קרוון', אז אחשוב ישירות על סופי צדקה, כוכבת 'שומרוני בודד'; ואם אחשוב על סופי צדקה, אז אחשוב על אלפונסו מלול, כוכב 'הריקוד של אלפונסו' – וכן הלאה וכן הלאה; כלומר, כל פעם שאגיד שם אחר, ארגיש שאני בוגד בגוף שלי, בקרביי. מהצד השני, אולי דווקא הפרויקטים שאני הכי אוהב הם אלו שעוד לא יצאו ועדיין לא זכו להכרה הציבורית.

פרויקט שכזה הוא פרויקט שאני עובד עליו בשיתוף 'יס דוקו' וקרן רבינוביץ' שנקרא 'הרבי קפוארה' עוסק בלימודי קפוארה בלב בני ברק. במקביל התחלתי לעבוד על פרויקט חדש אחר בשם 'Leaving for Good' - פסיפס של פורטרטים דוקומנטריים על אנשים שהחליטו לעזוב את הארץ בתקופה הקשה הזו שאנו נמצאים בה. הפרק הראשון שצילמתי הוא על זוג חברים מאוד טובים שלי שעברו לקנדה לפני כשבוע - פלסטינית מיפו ומבקש מקלט מסודן, כשילדם הוא חבר מאוד טוב של ילדתי בת ה-4. קשה לי אפילו לחשוב על זה מבלי לבכות.

אני גם עובד על פרויקט שמנגיש עשיית דוקו לעיוורים. זו הפעם הראשונה בעולם שיש יוזמה שכזו והיא כבר מושכת תשומת לב בינלאומית. אלו שלושת הדברים שאני חולם עליהם בלילה כעת. אני חושב שכל אלו הם בדיוק ההוכחה שאין מה שעומד בפני הרצון, הכל אפשרי אם אתה מספיק חרוץ ומספיק נלהב. אני מרגיש שאחרי 20 שנה בתעשייה יש לי עדיין רעב גדול להסתובב וליצור אבל מצד שני, אני מרגיש שצברתי מספיק ניסיון וידע שאוכל להעביר הלאה, לדור היוצרים הבא".

הקרנת הסרט "דני קרוון" ושיחה עם ברק תתקיים הערב (17:30) במסגרת רצף ימים פתוחים ב"מדרשה". מחר תתקיים הקרנת הסרט "אמני הימלטות".